(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופט חגי ברנר): תביעה לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע. הנתבע פרסם בפורומים אינטרנטיים דברי לשון הרע כנגד התובעת, חברה למכירה של ציוד מחשבים. נפסק -

• אין ספק שהפרסום מהווה לשון הרע ושהפרסום ברשת האינטרנט הוא "פרסום", כמשמעו בס' 2 לחוק איסור לשון הרע.
• אין ממש בטענת הנתבע לפי עומדת לו הגנת ס' 15(11) לחוק. ראשית, רשת האינטרנט אינה מהווה "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בחוק. שנית, היכולת הטכנית של מנהלי הפורום להתערב בהודעות הנשלחות לפורום, אין פירושו של דבר שהפרסום היה מסירת ידיעה לעורך הפורום כדי שיבחן את שאלת פרסומה. הנתבע לא התכוון לבקש את אישורו של מפעיל הפורום, אלא פרסם את הדברים על דעת עצמו.
• לא ניתן לראות במפעילי הפורום משום "עורך אמצעי תקשורת", באשר אין הם מבצעים מלאכת עריכה.
• ספק רב אם מי שאינו עיתונאי, הבוחר לפרסם דברים פוגעים בפורום צרכנות באינטרנט, יוכל ליהנות מהגנת ס' 15(2) לחוק.
• רשת האינטרנט אינה צריכה להפוך לעיר מקלט למי שמפרסם דברי לעז. פרסום שהיה נחשב לשון הרע לו נעשה במודעה, במכתב או בידיעה בעיתון, אינו משנה את אופיו הפסול רק משום שהוא נעשה בפורום באינטרנט.
• אי ידיעת החוק אינה מהווה טענת הגנה והמפרסמים ברשת האינטרנט אינם נמצאים מעל לחוק. אם להטלת חיוב בתשלום פיצויים על מי שמפרסם ומפיץ דברי לעז ברשת האינטרנט יהיה אפקט מצנן, זו תוצאה שראוי רק לברך עליה, לנוכח טיבו המתלהם של השיח הנוהג ברשת האינטרנט.
• אחד השיקולים הרלבנטיים לצורך קביעת שיעורו של הפיצוי שייפסק לזכותו של הנפגע, היא קיומו של שם טוב. במקרה דנן, הצביע הנתבע על שורה ארוכה של פרסומים בלתי אוהדים, לשון המעטה, שפרסמו הגולשים ברשת האינטרנט אודות התובעת. אין ספק כי בקרב הגולשים ברשת האינטרנט, קבוצת ההתייחסות הרלבנטית, התובעת אינה נהנית משם טוב. יש להפחית את שיעור הפיצוי לו זכאית התובעת מטעם זה.
• הנתבע חויב לשלם לתובעת סך של 60,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 2,600 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור 10,000 ש"ח.