(החלטה, שלום ירושלים, השופט אברהם טננבוים): מהי סמכותו המקומית של בית משפט בישראל לדון בתביעה הנוגעת לאתרי אינטרנט ששני הצדדים להליך מפעילים, בעוד שניהם מתגוררים מחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט? הוחלט -

• כעיקרון ב'תביעות אינטרנט' יש בדרך כלל לכל בית משפט בישראל סמכות מקומית. אולם לבית המשפט יש סמכות טבועה שלא לדון בתביעות אלו במקרה בו מאזן נוחיות הדיון נוטה בבירור להעברתן לבית משפט אחר. בדרך כלל ישתמש בית משפט בצמצום בסמכותו זאת.
• כל השאלות [המתעוררות בקשר עם סמכות שיפוט באינטרנט בכלל] מעניינות כפי שתהיינה, אינן רלוונטיות לעניין קביעת הסמכות המקומית. האינטרסים הם שונים, השחקנים אחרים, והשיקולים נפרדים.
• שתי חלופות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מקנות סמכות מקומית באינטרנט לכל בית משפט בתחומי מדינת ישראל -

• בשנים האחרונות חל פיחות משמעותי במעמדו של עקרון נוחיות הדיון. לא משום שהעיקרון איננו חשוב, אלא משום שהנסיעה ממקום למקום הפכה להיות פחות ופחות רלוונטית. ממילא יתייחס בית משפט בדרך כלל בחשדנות לבקשות שיטענו לחוסר סמכות מקומית, אלא אם כן כמובן, ישנן סיבות טובות וברורות לכך. גם שיקולי יעילות תומכים בפרשנות המאפשרת לתובע לתבוע בכל מחוז אפשרי ומבקשת למנוע צמצום אפשרות זו.
• הכלל הוא כי בדרך כלל יש לפרש את עניין סמכות השיפוט המקומית בצורה מרחיבה. על כך יש להוסיף כי בתביעות הקשורות לאינטרנט, בדרך כלל יש סמכות לכל איזור שיפוט במדינת ישראל. יש בכך היגיון מעשי. בתביעה בגבולות מדינת ישראל, אין מדובר על מרחקים עצומים אותם על הצדדים לעשות על מנת להתדיין.
• אפילו כך לעיתים יהיה עלינו לנסות ולהגביל את האפשרויות להתדיין ולהתחשב גם בנתבע. מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט יתכן במקרים קיצוניים לקבוע כי למרות שפורמלית יתכן וישנה סמכות שיפוט מקומית, אין זה המקרה המתאים לכך.