(החלטה, בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטים ש' טימן-אב"ד, ת' שפירא וש' ברוש): האם "פלטי איכונים" (מיקום) של מכשירי טלפונים סלולריים שהתקבלו מחברות סלולר מהווים רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 36 לפקודת הראיות (להלן: "הפקודה")? הקביעה האם הפלטים מהווים רשימה מוסדית משליכה על עצם היכולת להגישם לתיק הראיות של בית המשפט. הסוגיה התעוררה אגב הליך פלילי שבו בקשה התביעה להוכיח את נוכחות הנאשמים בזמן ומקום מסוימים באמצעות נתוני איכון של הטלפונים הניידים שלהם. לשם כך, הגישה לבית המשפט מסמכים מכל אחת מארבע חברות הסלולר בישראל שהנאשמים נמנו על לקוחותיהן בעת התרחשות האירועים שהם נשוא התביעה. הוחלט -

• דרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומות אין בהם כדי להעיד על אמיתות תוכנן כדרישת סעיף 36(א)(2) לפקודה.
• כפי שעלה מהעדויות, הרישום המקורי של שמות הקוד (של מיקום הטלפונים) נעשה במהלך ניהולו הרגיל השל המוסד כדרישת סעיף 36(א) לפקודה, אולם לא כך הדבר לגבי העריכה וההפקה של פלטי האיכון.
• בשלב העריכה וההפקה הומרו שמות הקוד של תחנות השידור של חברות הסלולר לשמות האתרים כפי שהם מוכרים בציבור או מופיעים במפות שונות (כדי לקבוע את מיקומו של טלפון סלולרי מסתמכים על נתוני תחנת השידור שבתחומה הוא נמצא).
• תהליך ההמרה אינו עומד בתנאי סעיף 36(א)(2) ו-(א)(3), הדן באמיתות תוכן הרשומה.  מהעדויות עולה כי הדבר נובע בין היתר מכך שהמסמכים שהוגשו לבית המשפט נערכו במעבד תמלילים בהתערבות אנושית. בתוצאות הגולמיות שהתקבלו בפלטים המקוריים מצוינים אתרי תחנות השידור במספרים או באנגלית וקיימת אי בהירות לגבי המרתן ותרגומן לעברית. כתוצאה מכך תתעורר ספק לגבי אמינותם.
• מהראיות שהובאו על ידי התביעה עולה כי אף אחת מחברות הסלולר אינה עומדת בכל התנאים המצטברים הנדרשים בפקודה כדי לקבוע את קבילותם של פלטי מחשב הנוגעים לאיכון מיקומם של מכשירי הטלפון שבמחלוקת כרשומה מוסדית.
• התביעה לא הצליחה להרים את הנטל שהוטל עליה על פי כל התנאים המצטברים שבסעיף 36 לפקודה. לפיכך פלטי האיכון שיחות ומפות שלגביהם הובעה התנגדות ההגנה אינם קבילים כרשומות מוסדיות ועל כן לא ניתן להגישם ככאלה כראיה לאמיתות תוכנם, שלא באמצעות מי שהפיקם בפועל.
• לפיכך דחה בית המשפט את טענות התביעה וסרב להכיר בפלטים שהוגשו לו כרשומה מוסדית קבילה.