- התובעים לא הוכיחו כי הנתבע עצמו הוא מי שכתב וחיבר את הפרסומים הפוגעים... האתר דומה לכיכר גדולה. מקימי האתר אחראים להקמת הכיכר ולתחזוקתה. הם מאפשרים מבחינה טכנית לאחרים להקים בכיכר לוחות מודעות בנושאים כאלה ואחרים, לוחות שעליהם יכולים אנשים המעוניינים בכך לתלות פרסומים כאוות נפשם... לא ניתן לראות את הנתבע כמי שמפרסם בעצמו את המודעות על גבי לוחות המודעות. המפרסמים הם אנשים אחרים. יתכן שניתן לאתר אותם ולברר את זהותם, ויתכן שלא. אולם הקושי באיתור ובזיהוי של המפרסמים עצמם, אינו הופך את הנתבע ל"מפרסם".
- על-פי לשון חוק איסור לשון הרע, אתר האינטרנט שבנדון איננו "אמצעי תקשורת" ולפיכך לא תורחב האחריות בגין דברי לשון הרע המתפרסמים בו על מפעיל האתר: "מאחורי הפרסומים האתר, אין כל יד מכוונת, אין סינון, אין סלקציה, אין "מסגרת", אין עורך. מדובר בקובץ של דברים המושמעים באופן חופשי על דעת אומריהם ועל דעתם בלבד, כאשר כאמור ה"אתר" מספק לדוברים רק את הבמה, את הפלטפורמה, מבלי לסנן, לכוון או לחוות כל דיעה שהיא על האמור והמתפרסם".
- השאלה האם אתר אינטרנט הוא "עיתון", איננה נקיה מספקות, כאשר מדובר באתר שיש לו המאפיינים של "עיתון", למעט המאפיין של "הדפסה". כך, כאשר מדובר באתר שיש לו עורך, הממיין ומסנן את התכנים המתפרסמים בו, אתר בו קיימים כתבות ופרסומים המתפרסמים על דעת המערכת, השאלה האם מדובר ב"עיתון" על כל הכרוך בכך, למרות שלא מדובר ב"דבר דפוס", ה"נדפס", איננה פשוטה.
- לא ניתן לראות באתר גם כשידור רדיו או טלוויזיה.
- בית המשפט אימץ את הכלל שנקבע בפסה"ד בענין בורוכוב נ' פורן - "ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע; ורק אם הפרסום הפוגע אכן פוגע ואסור על פניו; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה".
- יש לשקול את עלות המניעה של הנזק. עלות כלכלית - אם נטיל אחריות על האתר ומפעיליו, יהיה צורך בעלות גבוהה ביותר של מנגנון פיקוח וסינון של כל ההודעות המתפרסמות בכל הפורומים – ומדובר באלפי או אף עשרות אלפי הודעות ביום. לדברי עדי ההגנה כלל לא ניתן יהיה לקיים אתר כמו האתר דנן, אם תוטל אחריות על מפעיליו, והם יצטרכו לשאת בעלויות של סינון ופיקוח של כל הידיעות המתפרסמות באתר.
- עלות מניעה חברתית - הטלת אחריות על הנתבע, תביא לפגיעה בחופש הביטוי – חלק מהאתרים דוגמת האתר דנן ייסגרו ולא יוסיפו להתקיים, אחרים יפעילו צנזורה, כך שיימנע פרסום של הודעות שונות, חלקן הודעות שאין בהן משום לשון הרע, חלקן הודעות משמיצות שתוכנן נכון ושאין מניעה לפרסמן. האופציה לקיום רב שיח בין זרים, להחלפת דעות, תוך ניסיונות שכנוע במגוון נושאים, האפשרות לקיום קשר בין אנשים רחוקים תוך מתן תוכן אמיתי לחופש הביטוי, אפשרות המוקנית כיום באמצעות המכשיר של האינטרנט, לא תהיה קיימת עוד בצורתה הנוכחית. זהו מחיר חברתי גבוה מאוד, בהתחשב בערך שהחברה מייחסת לחופש הביטוי.
- העובדה כי יש קושי לאתר את המפרסם עצמו, אינה צריכה להביא לניסיון למצוא גורם זמין אחר, שניתן לתבוע אותו בגין הפרסום.
- לא ניתן למנוע פרסומים שיש בהן משום "לשון הרע" רק באמצעות שימוש באמצעים טכנולוגיים. לשון הרע אינה מתאפיינת בהכרח בשימוש במילים כאלה או אחרות, ולא בכל פעם שמופיעות בידיעה מילים שהן לכאורה פוגעות – פירוש הדבר שהידיעה מכילה "לשון הרע", ולהפך.
- אין לאפשר לאדם ליצור לעצמו "חסינות" מפני כל פרסום שהוא לכאורה פוגע, על ידי משלוח מכתב אזהרה לאתר, תוך חיוב האתר מאותו שלב ואילך (עד מתי?) להיות אחראי למנוע כל פרסום המתייחס לאותו אדם שיש בו משום לשון הרע. הטלת חיוב כזה על מפעיל האתר, גם אם הוא מתייחס רק לאותם אנשים ששלחו אליו מכתבי התראה, יחייב הקמתו של אותו מנגנון אנושי יקר, הוא ייצור את אותו אפקט של הרתעת יתר, ויגבה אותו מחיר חברתי.
- העובדה שהנתבע ניסה במקרים מסוימים למנוע פרסומים מסיתים, באמצעים שעמדו לרשותו, אינה מטילה עליו חובה לנסות לסכל פרסומים של לשון הרע ביוזמתו.
ת.א. 37692/03 סודרי ואח' נ' שטלריד
(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת ר. רונן): מה אחריותו של בעל אתר, המאפשר לכל אדם להקים ולנהל פורום, על דברי לשון הרע המתפרסמים בו? נפסק –