(פסק דין, בית המשפט העליון, השופטים רובינשטיין לוי וחיות): המערערת הואשמה כי בתאריך 21.3.00 "השתמשה במתקן בזק באופן שיש בו כדי להטריד, בכך שהתקשרה ל(מתלוננת) ואמר(ה) לה "יום הדין שלך יגיע", וכן שלחה פקסים רבים ומטרידים למשרדה. נפסק - תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר מניעתו של שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטכנולוגיות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו. חופש הביטוי אינו חופש לרדת לחיי הזולת ב"מבצרו" האישי. הזכות לשלוות הנפש, שלא להיות מוטרד, גוברת על חופש הביטוי. יש לפרש את המילים "באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין" שבסעיף 30 לחוק התקשורת, המתארות את השימוש הפלילי במיתקן בזק, כך שלא תצומצמנה לאופן הפיסי בלבד של השימוש במיתקן, אלא תתפרשנה גם אל-עבר המהות והתוכן. לצורך שמירה ראויה על האינטרס המוגן של מי שברשותו מיתקן כזה שלא להיות מוטרד, יש להשקיף על השימוש המטריד במיתקן כמכלול אחד של צורה ושל תוכן ולראותם כאלמנטים הכרוכים ושלובים זה בזה. ביהמ"ש יבדוק כל מקרה לגופו, הן במדד כמות ההטרדות והן במדד תוכנן – האם זה או זה או שניהם יחדיו "מפחידים", "יוצרים חרדה", "פוגעים", "מטרידים", כלשון סעיף 30. בכך נהפכה הפסיקה בענין מדינת ישראל נ' אלעד ברוך.

עתירה לדיון נוסף בפסק-הדין דלעיל נדחתה על-ידי ביהמ"ש העליון (השופטת דורית בייניש) ביום 13.7.2005 {דנ"פ 6619/05 הלינור הראר נ' מדינת ישראל}.