(פסק-דין, בית המשפט העליון, השופטים ברק, ריבלין ולוי): ערעור על החלטת ביניים, בה הוחלט לדחות את בקשת המערער להיחקר על תצהירו ממקום מושבו באיטליה, באמצעות כינוס וידאו (Video Conference). המערער הסביר כי התעתד לבוא ארצה ליתן עדות, אולם בחר שלא לעשות כן, מחשש כי יעוכב בארץ בעקבות הליכים פליליים שנפתחו כנגדו. נפסק - לבית המשפט סמכות להורות, "למען הצדק", על קיום חקירה מחוץ לתחום השיפוט (ס' 13(א) לפקודת הראיות). סמכות זו פורשה ככוללת את האפשרות לצוות על מתן עדות באמצעות כינוס וידאו. בהקשר זה, יש להביא בחשבון את האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום, המצמצמים את הפגיעה ביכולתו של ביהמ"ש להתרשם ממהימנותו של עד המצוי, באותה שעה, מעבר לים. אלא שבכך אין כדי לפתוח פתח רחב ובלתי-מוגבל לחקירת עדים מחוץ לתחום השיפוט. כל מקרה, ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו. טרם הגיע השעה שבה אמצעים טכנולוגיים, משוכללים ככל שיהיו, יחליפו את היתרון שבהתייצבות הצדדים ועדיהם זה מול זה. קיים עדיין יתרון בהתרשמות בלתי אמצעית של השופט מן העד היושב על דוכן העדים. לפיכך, מוטלת הדרישה על בעל-דין, העותר לקיום חקירה באמצעות כינוס וידאו, להציג בתום-לב עילה מספקת לכך. חשש מפני חקירה פלילית, או השלכותיה, אינו נימוק משכנע מספיק. הערעור בסוגיה זו נדחה.