(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים אור, מצא, חשין, ביניש ולוי): מהו היקף סמכותו של ביהמ"ש מכוח ס' 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש), התשכ"ט-1969 והיקף חובותיו של מי שניתן כלפיו צו מכוחו. נפסק - בהקשר לפרשנות המונחים "בהחזקתו או ברשותו": בחיים המודרניים של זמננו הנגישות אל חפץ מסוים אינה כרוכה בהכרח בהחזקתו הפיזית. לעיתים, יכול אדם להגיע "בלחיצת כפתור", אל מידע המצוי בשליטתו, אך לא בהחזקתו הפיזית. את המסמכים שהחזיקו בעבר בני אדם במגירה, בספריה או בארכיון, מחליפים כיום מאגרי מידע ברשת האינטרנט. כך למשל, מקבלים לקוחות הבנקים מידע שוטף על פעולות בחשבונותיהם, דרך האינטרנט ובאמצעות שימוש בסיסמא מזהה שמאפשרת להם ולהם בלבד, נגישות מיידית אל המידע וכן את הנפקתו המיידית בצורה של מסמך. בצורה דומה, מנויים בני אדם על חשבונות דוא"ל שניתן להגיע אליהם, באמצעות סיסמא, דרך כל מחשב המחובר לאינטרנט, בכל מקום ברחבי העולם, להדפיסם ולקבל את המידע בדרך של מסמך. התפתחויות אלה מחלישות במידה רבה את הקשר בין הנגישות או הזמינות של חפץ לבין החזקתו הפיזית. הן מלמדות כי מהעדר החזקתו הפיזית של החפץ, אין לגזור בהכרח את העדר הנגישות אל אותו חפץ. בנסיבות אלה, כדי לקיים את תכליתו של ס' 43 בנסיבות חיינו כיום, תכלית שהיא קידום החקירה או המשפט, מן הראוי לפרש את ס' 43 כך שצו על-פיו יוכל להשתרע גם על חפצים אשר למי שהצו מופנה אליו שליטה עליהם במובן זה שבכוחו למסרם או להציגם.