אלה עשרים האתגרים החשובים ביותר הניצבים בפני ישראל, ובסופם שלוש שאלות:

ארה"ב

מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון הולך ונחלש. זה קורה במיתאם לכך שארה"ב שוב אינה זקוקה לתפוקת הנפט של המזרח-התיכון אלא היא מספקת בעצמה את כל צרכיה. בהתאם, ארה"ב אפשרה לרוסיה להיות המוציאה-והמביאה בסוריה, אינה מצליחה לכפות את רצונה על איראן, ונתקלת בזלזול גם מצדה של סעודיה שהיתה במשך עשורים בת בריתה העיקרית. ארה"ב היא משענת הכוח של ישראל באזור. לצד העניין הפוחת של ארה"ב במזרח-התיכון והפניית תשומת לבה לאוקיינוס השקט (סין/טאיוואן בעיקר אבל גם קוריאה הצפונית), התמיכה האמריקאית בישראל נמצאת בשחיקה מתמדת בגלל ההתרחקות הערכית בין המדינות, מה שנתפס כהתערבות ישראלית במחלוקת הבין-מפלגתית בארה"ב בימי נתניהו-אובמה ובגלל הביקורת של האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית על השליטה בפלסטינים. ישראל אינה יכולה להוציא לפועל מלחמה ואפילו מבצע צבאי בלי תמיכה מוושינגטון.  גם במלחמת יום-הכיפורים וגם בצוק-איתן ישראל פנתה לארה"ב בבקשה לסיוע בנשק, ונענתה. אם במבצע מול רצועת עזה היינו זקוקים לעזרה כזו, ברור מה יהיה המצב מול איראן או במלחמה רב-זירתית (חמאס/חיזבאללה/סוריה, לדוגמה). לצד זה, ארה"ב היא גם מקור הכוח הכלכלי של ישראל, ממנה באות השקעות עתק בטכנולוגיה המקומית, והיא המודל התרבותי והחברתי שאליו אנחנו שואפים . היחלשותה האזורית לצד התרחקותה מאיתנו הם בעיה חריפה לישראל.

איראן

איראן הפכה לאיום קיומי על ישראל (אני בדעה שישראל אחראית לדבר במידה רבה בכך שזה 20 שנה היא מכריזה על איראן כל הזמן כאויבת שמאיימת להשמידה). היא קרובה מרחק ימים מהעשרת אורניום לרמה הדרושה לייצור פצצה אטומית; תעשיית הטילים, המל"טים והנשק שלה התפתחה בתבונה ובתחכום תחת משטר הסנקציות המערבי; איראן מחמשת את סביבתה של ישראל – ממורדים חותים בתימן הרחוקה המצוידים בטילים בליסטיים, דרך מיליציות שיעיות בעיראק, סוריה, חיזבאללה וחמאס. לצד זה, היא נמצאת בשנה האחרונה בתנופה – היא הידקה את יחסיה עם מוסקבה כשסיפקה לה נשק למלחמה נגד אוקראינה, תקבל בתמורה נשק רוסי מתוחכם וחדיש (סוחוי 35, סוללות טק"א S400) והטכנולוגיה הרוסית תסייע לה בקפיצת מדרגה באיכות הנשק שהיא מייצרת. אירן סוגרת על ישראל מהרבה יותר מידי כיוונים בעת ובעונה אחת.

השטחים

בין אם תקראו להם יהודה ושומרון ובין אם השטחים הכבושים; בין אם אתם סבורים שחובה להתפנות משם מיד ולהקים שתי מדינות לשני עמים, בין אם אתם חושבים שאין עוד סיכוי לשתי מדינות ויש להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ובין אם אתם מאמינים שצריך לטרנספר את ערביי הגדה ועזה למדינות ערב שלהם – לא משנה מה דעתכם הפוליטית, עצם המחשבה שנדרש פתרון מלמדת שהשטחים הם בעיה שמצריכה מענה. כל עוד אין לה פתרון, היא משפיעה על מעמדה הבינלאומי של ישראל, על השיח הפנימי בארץ, על האלימות ואמות המידה המוסריות בתוך ישראל, על הקצאת המשאבים הלאומית, על הביטחוניזציה  של כל היבט בחיים עד כדי התחקות מתמדת של השב"כ אחר כולנו (בקורונה זה רק הפך גלוי. זה התחיל 20 שנה לפני ונמשך גם כעת וביתר שאת). רבים תוהים אם ישראל רשאית להיחשב דמוקרטית כאשר היא שולטת מזה 50 שנים בטריטוריה שבה האוכלוסיה הפלסטינית אינה שוות זכויות, חסרת זכות הצבעה ומופלית לרעה במגוון תחומים.

יהדות העולם

בישראל מתרכזת היהדות האורתודוכסית בגרסתה האדוקה ביותר. בעולם ובפרט בארה"ב, רוב היהדות היא רפורמית-קונסטרוקטיבית. במשך מרבית שנות קיומה ישראל ידעה לגשר על הפער בתפיסות הדתיות, והיתה בית לאומי לעם היהודי. יהדות העולם הולכת ומתרחקת מישראל לנוכח התהליכים הפנימיים שבה, בעיקר הניכוס החרדי-אורתודוכסי את היהדות. יהודי תבל הם גב מוסרי, כלכלי ומדיני לירושלים. חשיבותם, בעיקר בפוליטיקה הפנים-אמריקאית אבל גם במדע, בכלכלה, בתרבות ובחברה העולמית, היא אדירה, הרבה מעבר למספרם הזעום. יהדות תבל היא העורף האסטרטגי של המדינה, והנתק ההולך ונפער ביננו לבינם הוא בעיה מסדר גודל חמור.

החברה החרדית

החברה החרדית מציבה אתגרים רב-מימדיים ומקרינה על אתגרים אחרים – מהקשר עם יהדות העולם ועד לפערי העושר ויחסי דת-ומדינה. העובדות ידועות לכל – שיעור ילודה עצום, מספר גבוה מאד של משקי-בית שלא יכולים לחיות בלי תמיכה ממשלתית, הקצאת משאבי-מדינה לציבור שרובו אינו נושא בנטל הבטחוני והכלכלי, סירוב ללמוד לימודי ליבה המכשירים אדם לחיי פרנסה מודרניים, השפעה פוליטית עצומה הנובעת ממעמדם של החרדים כלשון מאזניים בין המפלגות החילוניות (ימין/שמאל) ועוד. אין עוד מדינה מערבית שבה שיעור כה גדול של גברים אינו נוטל חלק בעבודה יצרנית המקיימת את משפחתם ומועילה למשק המדינה. וכששיעור החרדים באוכלוסיה הולך וגדל בשל הריבוי הטבעי, קרוב היום שבו עמוד-השידרה המשקי יישבר.

דת ומדינה

העדר הפרדה בין דת ומדינה וממסד שרואה ביהדות האורתודכסית כאופן היחיד למימושה של הדת היהודית, יוצר מציאות שבה חלק הולך וגדל מהרוב החילוני מוצא דרכים חלופיות לשירות הבסיסי שמתפקידה של המדינה לספק לאזרחיה – נישואין, והוא מרחיק גם יהודים מזרמי יהדות אחרים. לצד זה, העדר שירותים ציבוריים בשבתות ובחגים ובעיקרם תחבורה; כפיית מערכי כשרות יקרים; הקצאת תקציבי מדינה יקרים לשירותי דת ליהודים ועוד, יוצרים פער ואף טינה בין החברה החילונית, זרמי יהדות שאינם אורתודכסים, ומיעוטים דתיים אחרים בישראל, ובין הממסד הדתי.

החברה הערבית

בחברה הערבית יש שורה ארוכה של אתגרים – ניכור מהמדינה, המתבטא בשיעורי ההצבעה בבחירות ובחוסר הנכונות ליטול חלק בפעילויות המחאה מכל צד; מעשי אלימות ורצח בשיעור חריג מהמספר היחסי של ערביי ישראל באוכלוסיה; תשתיות עירוניות ירודות; שחיתות בשלטון המקומי והשתלטות פשיעה מאורגנת על מכרזים ומקורות הכנסה בו; השתכרות נמוכה ושיעור מועסקים נמוך בהשוואה לאוכלוסיה היהודית-חילונית בישראל ועוד. לצד אלה, יש מגמות חיוביות כגון הגידול בבעלי השכלה אקדמאית (אנחנו היהודים פוגשים בהם בעיקר במערכת הרפואית כרופאים ורוקחים). עוד יש מרחק ניכר לצעוד– ויתכן שהאתגרים הנוגעים לחברה הערבית לא יפתרו עד שישראל תתמודד באומץ עם האתגר הפלסטיני ועם האתוס המכונן של ערביי ישראל, הנכבה. אבל גם קודם לכן, יש הרבה לעשות ובינתים נעשה מעט מידי.

הבדווים

מאות אלפי בני-אדם גרים באומת ההיי-טק בפחונים רותחים בקיץ וקרים ככפור בחורף, בלי חשמל, מים זורמים, ביוב ותשתיות אלמנטריות של כבישים, פינוי אשפה, גינון וכל דבר אחר שאנו מחשיבים כמובן מאליו. החינוך חסר, בלשון המעטה. תופעת הפוליגמיה רווחת וריבוי הילדים גם הוא מכביד על הבדווים ועל כלל המדינה. חלק גדול מהם מתפרנס מפשיעה – מהברחות דרך גבול מצרים ועד גניבות רכב וציוד חקלאי, וכמובן גידול קנאביס בשטחי הנגב והברחתו למרכז הארץ שם משפחות פשע ערביות מוכרות אותו ברווח גדול. רבים מאד מהם גרים כפולשים על קרקעות מדינה וטוענים לזכויות שהמשפט הישראל לא מכיר בהן. לזה ניתן שם, בעיית משילות. ההרכב הפנימי בחברה הבדווית, ההשתייכות החמולתית, אבדן המעמד של השייכים – כל אלה תורמים למצב. אבל ישראל זה שנים מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט הזה מממשלה אחת לרעותה, ופתרון לא מוצאת. וכך, איסלם קיצוני ועוינות שמלבים  תנאי החיים הנחותים והעדר שירותים בסיסיים, מכה שורשים בקרב אנשים שהשתלבו במדינה בעבר ושירתו  בגאווה בצה"ל, ופיצוץ הוא רק שאלה של זמן.

הדמוגרפיה

עד 2050 יחיו 18 מיליון איש בין הירדן לים התיכון. ישראל תהיה בכך לצפופה במדינות תבל. עיקר הילדים יוולדו למשפחות מעוטות הכנסה, בחברה החרדית (6.5 ילדים בממוצע למשפחה) ובחברה הערבית. יש לכך השלכה מידית על איכות החיים, המתח הנפשי, העומס על משאבי המדינה, הקצאת ההכנסות בה, היחס ההפוך בין הנשיאה בעיקר הנטל הכלכלי לבין התמורה שמספקת המדינה, וגם ובעיקר האפשרות שהאתגר השלישי יזכה לפתרון: בהינתן מספר כזה של בני אדם, הסיכוי לחלוקת הארץ בין שני העמים הוא אפסי. ברגע זה המדינה מעודדת, בין בכוונת מכוון (דרישות המיעוט החרדי והדתי) ובין בהעדר משילות, את ריבוי הילודה.

פערי העושר

באותה מדינה ממש, יש הרבה אנשים שנוסעים בפורש והרבה יותר אנשים שגרים בפחונים בלי חשמל, מים וביוב. הפערים בין העשירון העליון לעשירונים התחתונים בחברה הם מהקיצוניים במדינות המערב. הפערים מנקרי עיניים; מיתרגמים לטינה בין-מעמדית ומזוהים עם מוצא עדתי כך שהם תורמים לעוינות פנימית. הם מטים את הכלכלה באופן לא מאוזן לכיוון טכנולוגיה-עילית ומונעים מאנשים המספקים שירותים חיוניים מאין כמותם – עובדים סוציאליים, אנשי חינוך, שוטרים, צוותי עזר סיעודיים ורפואיים ועוד – שכר הוגן. מכיוון שכך פערי העושר מספקים תמריץ שלילי מובהק לעיסוק במקצועות החיוניים ביותר לחברה ומקבעים תפיסה מעוותת ששוויו של אדם נגזר מהכנסתו.

יוקר המחיה

ישראל יקרה מאד ואין תחום שהדברים בו חריפים כמו הדיור. ב-2022 לבדה התייקרו מחירי הדירות בכמעט 15%. בשנת 2010  עלתה דירה 128 משכורות. ב-2021 לעומת זאת היה מחירה יותר מ-190 משכורות בממוצע. אין סיכוי לזוג צעיר לרכוש דירה מבלי לשעבד את חייו לעשרות שנים של משכנתא מקסימלית. אף תכנית ממשלתית לא עצרה את עליית המחירים. והעליה אינה מוגבלת רק לתחום הדיור. בכל תחומי החיים – ממחירי מזון ועד מחירי מכוניות – ישראל יקרה משמעותית ממדינות מערביות אחרות.  מגוון סיבות אחראיות לכך – בירוקרטיה ממשלתית בנושא הדיור, עלויות כשרות במזון, שחיתות הון שלטון המייצרת חסמי יבוא, קרטלים מקומיים ועוד.

האקלים

כדור הארץ מתחמם. מדינות העולם המערבי מיישמות תוכניות שאפתניות להפחתת גזי החממה. וישראל? מעט מאד נעשה: הממשלה הציבה יעד צנוע מאד שלפיו עד 2030 תצומצם פליטת גזי החממה ב- 27% בלבד. גם כדי לעמוד ביעד זה לא ננקטים צעדים של ממש. ההפך, ישראל משליכה את יהבה על אנרגיה מגז שהיא מזהמת, גם אם פחות מדלק או פחם. אפשר היה לצפות שהמדינה דווקא תפעל במרץ: מרבית אוכלוסיית ישראל מתגוררת באזורי החוף, שהם מועדים להצפות עם עליית מפלס פני הים בשל ההתחממות והמסת הקרחונים המואצת. החלטות שמדינות המערב מאמצות בנושא קיימות ואקלים, כמו איסור או צמצום שימוש בפלסטיק, או הקמת כורים אטומיים לאנרגיה אזרחית אינן אפשריות בגלל לחצים מבית (הניסיון לייקר שימוש בכלים חד פעמיים זכור במיוחד), מסיבות בטחוניות ומדיניות (שימוש באנרגיה גרעינית) וחוסר אכפתיות.

מערכת הבריאות

אוכלוסיית ישראל גדלה במהירות (ע"ע הדמוגרפיה). מערכת הבריאות אינה מצליחה לספק את צרכי האוכלוסיה במהירות ובאיכות סבירים, על אף קיומם של מוסדות בריאות מפוארים. זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים, ארוכים. ביקורים בחדרי מיון אורכים שעות ארוכות מאד. הרוצה טיפול איכותי ומהיר נאלץ לפנות לרפואה פרטית. ההוצאה הפרטית לבריאות גדלה בין השאר בגלל הצורך בביטוחים פרטיים. מספר הרופאים לנפש נמוך. מספר הרופאים שהאוניברסיטאות בישראל מכשירים, נמוך משמעותית מצרכי המדינה. בלית ברירה ישראל קולטת רופאים שהתחנכו בעולם במוסדות שרמתם נמוכה. יש צורך בהקמת עוד בתי חולים, בהרחבת הקיימים, ובהכשרת סגל רפואי רב משמעותית מהנעשה כעת – אבל בהעדר תכנית לאומית לפיתוחה של המדינה בכלל, קשה לגזור מטרות למערכת הבריאות.

מדינת הרווחה

יש כזו? ישראל הותירה לעמותות לטפל בשורה ארוכה של נושאים האמורים להישאר בתחומה של המדינה בלבד.

התחבורה

ישראל היא מדינה בממדים קטנים שאינה מאפשרת תנועה סבירה בתחבורה ציבורית. לכן היא גוזלת עוד ועוד שטחים לטובת כבישים מהירים שמיד מתמלאים במכוניות ואינם מאפשרים להגיע במהירות סבירה מאף מקום לשום מקום. למדינה יש תמריץ שלילי להפחית את הגודש בכבישים בגלל ההכנסות ממסים ממכירת מכוניות (כמחצית ממחיר המכונית הוא מס המשולם למדינה, ע"ע יוקר המחיה) וממיסוי הדלקים. תשתיות תחבורה ציבורית הן אפוא חסרות, מפגרות, ייקחו שנים ארוכות מאד עד להשלמת פרוייקטים שאפתניים כמו הרכבת הקלה בגוש דן שלא לדבר על המטרו, וכשיסתיימו כבר לא יענו על צרכי הזמן.

החינוך

ישראל מקדישה לחינוך למעלה מ-70 מיליארד שקלים מתקציב המדינה. זה הסכום השני בגובהו לאחר תקציב הבטחון. אבל התוצאות הן בלתי מספקות. הן ניכרות לא רק במבחנים בינלאומיים שתלמידי ישראל משתתפים בהם אלא בכל רבדי החיים במדינה – איכות השיחה, המבנה התחבירי של המשפטים, היכולת להביע רעיונות בצורה מובנת, תמציתית ובשפה תקינה , הנימוס הבנת העקרונות הדמוקרטיים, האלימות, הידע בשפות אחרות, בהיסטוריה של העולם ועוד. למרבה החרדה, שרי הממשלה הנוכחית, כמו דוד אמסלם ("נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה"), גלית דיסטל אטבריאן ("טייסים על תנאי הם לא פטריוטים. לא מלח הארץ. לא ציונים. לא מטובי בחורנו. לא אנשים נפלאים. לא עמישראל. הם נפולת של נמושות.") ושלמה קרעי ("עם ישראל יסתדר בלעדיכם ואתם תלכו לעזאזל. נוע תנוע הרפורמה. לעת כזו הגענו למלכות."), הם דוגמאות להישגי מערכת החינוך הישראלית.

מעמד האישה

חרף היותן 50% ומעלה מהאוכלוסיה, הרי הנשים הן עד היום ככלל, קבוצה מוחלשת, הן מבחינת רמות שכר ואופק תעסוקתי, הן מבחינת ייצוג פוליטי והן מבחינת ביטחון אישי. תשע נשים נרצחו בישראל בשלושת החודשים הראשונים של 2023. מספר גדול הרבה יותר של נשים וילדות נפצעות, נאנסות, מותקפות עם סם אונס או במסגרות שונות, והטיפול בנושא הזה שולי וזניח. ישראל נמנעה מלחתום על אמנת איסטנבול בנושא טיפול באלימות נגד נשים, וחברי הקואליציה הכשילו בהצבעה את חוק האזיק האלקטרוני (באותו יום שבו נרצחה אישה נוספת). בכנסת הנוכחית הסיכון המוטל על נשים גדל משמעותית – עם הצעות להרחיב את סמכויות ביה"ד הרבניים, היתרים חוקיים להפלות נשים ולהדירן מהמרחב הציבורי, ממקומות עבודה ומרשויות נבחרות, ומנגד הקלות בנשיאת נשק, מניעת קבלת גט עם דרישת האשה ועוד.

רעידות אדמה

אצטט את הידען: מדינת ישראל יושבת באזור מועד לפורענות: השבר הסורי-אפריקני. אחת לכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה הרסנית באמת. האחרונה היתה ב-1927 ופגעה קשות בצפת, ברמלה, בלוד ובשכם. לפני כן היתה זו הרעידה הקשה ב-1837 שהחריבה את צפת כליל. ישראל אינה ערוכה כנדרש לרעידת אדמה קשה. כך קבע מבקר המדינה: "[נמצאו] ליקויים משמעותיים במוכנות של שורה ארוכה של תשתיות ושירותים ציבוריים: משק הגז הטבעי, מערכת הולכת הדלק, משק המים, נמלי הים והאוויר ומערכות התחבורה היבשתיות, מבני חינוך, בתי חולים, מבני תיירות ומבני ציבור. פגמים אלו עלולים להביא לפגיעות בנפש של רבים באוכלוסייה לרבות תלמידים, קשישים וחולים; לגרום לנזקים ניכרים למדינה ולאזרחיה; וכן לפגוע ביכולתה של האוכלוסייה להשתקם לאחר רעידת אדמה קשה."

הבסיס החוקתי

אין בישראל חוקה, המעגנת את זכויות האזרח ועקרונות המשטר הדמוקרטי. עד לפני שנים אחדות, זו לא הייתה בעיה מוחשית. שלוש רשויות – הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט – התקיימו תוך איזון ביניהן, גם אם לא באושר: הממשלה אינה שמחה כשהכנסת מערימה בדרכה מכשולים מפני שתפקידה לפקח על הרשות המבצעת (ע"ע יפעת שאשא-ביטון ותפקידה בכנסת בתקופת הקורונה). הממשלה גם היא אינה מרוצה אם בית המשפט מתערב במעשיה (בלי בג"ץ ובלי בצלם, רבין כבר פינטז על זה). אבל בית המשפט הגן על זכויות האזרח ביעילות – על חופש הביטוי, החירות להפגין, הזכות למגורים ואיסור ההפליה. בהעדר משטר חוקתי קשיח, שלא ניתן לשנותו אלא בהליכים מורכבים וברוב משמעותי, הממשלות של השנים האחרונות רומסות את עקרונות השיטה – כן, גם "ממשלת השינוי" שהרחיבה את החוק הנורווגי. בפועל, בישראל יש כעת שתי רשויות – הממשלה שולטת בכנסת בלא מעצורים, כך שזו אינה יכולה למלא את תפקידה לפקח עליה – והיא מבקשת לשלוט בלא מיצרים גם בבית המשפט. משטר של רשות משמעותית אחת הכופה את שלטונה על שתי האחרות, אינו משטר דמוקרטי.

העדר יציבות ממשלתית

בארבע השנים האחרונות, מאז אפריל 2019, התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות. משך הכהונה הממוצע של ממשלה, פחות משנה. הסיבות לבחירות התכופות ידועות – האישומים הפליליים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. העדר היציבות מערער את אמון העם במוסדות השלטון, פורע את כללי המשחק הדמוקרטיים, מונע גיבוש מדיניות אפקטיבית מפני שמשך הזמן ששר משמש בתפקידו אינו מספיק לגבש כזו ולהוציאה לפועל למשך זמן שיחולל שינויים, ומערער את מעמד ישראל בעולם.

אם הגעתם עד לכאן הנה שלוש השאלות –

• באיזה מקום באתגרי ישראל ניצבת מערכת המשפט?
• כיצד השינויים החוקתיים שמתכננת הממשלה יועילו לטיפול באתגרי המדינה?
• אם השינויים החוקתיים לא יועילו לטיפול באתגרים אלא יחריפו אותם ויצרו חדשים, למה הממשלה עוסקת רק בהם?

[המאמר מייצג את דעת הכותב בלבד, ואינו מייצג איש מעמיתיו למשרד, המשרד שבו הוא שותף או לקוחותיו]