השימוש המשטרתי בתוכנת פגסוס של NSO בלא צווים שיפוטיים, שנחשף בתחקיר כלכליסט של תומר גנון, מבהיר לכל מי שעד כה היה לו ספק – פרטיות בישראל מיועדת לחברות מסחריות בלבד.

המדינה רואה עצמה מעל זוטות כאלה. יכול חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו להורות במילים נשגבות כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". יכולה פסיקת בית המשפט העליון לדבר על הזכות כ"אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי" ולהכתירה כ"מן החשובות שבזכויות"  - בפועל, המדינה חומסת את הזכות כאוות נפשה.

דמגוגיה? שקלו את הדוגמאות הבאות:

המשטרה מחדירה בחשאי תוכנות ריגול לטלפונים הניידים של פעילים פוליטיים. כל עולמם חשוף בפניה. היא מלבינה את הראיות כ"מידע מודיעיני" המסייע לה לקבל צווים שיפוטיים לחדירה לטלפונים ומציאת מה שהיא כבר יודעת שיש בהם  (חשבנו שרק בסין ובמדינות אפריקה נחשלות עוקב המשטר אחר מתנגדיו).

שירות הבטחון הכללי מתחקה כל הזמן אחר כל אזרחי המדינה ואוגם את נתוני התקשורת שלהם למאגר עצום הקרוי 'הכלי' בחסות סעיף מעורפל בחוק השב"כ, שראש השירות בעת שנחקק, אבי דיכטר, מודה שמשמעותו לא היתה ברורה לחברי הכנסת. רק הקורונה חושפת זאת.

משטרת ישראל עוקבת אחר תנועת כל אזרחי המדינה בכבישים הבינעירוניים באמצעות מערכת מצלמות חכמות, "עין הנץ", המזהה מספר רישוי ונוסעים במכוניות. היא עושה זאת בלי סמכות שבחוק. בג"ץ הוציא לא מכבר צו על תנאי נגד השימוש במערכת אבל לא חסם את המשך השימוש בה בצו ביניים.

כשנדרשת חקיקה, אין קל ממנה: מאגר ביומטרי אוסף את טביעות האצבע ותמונות הפנים הביומטריות של אזרחי ישראל, כביכול לצורך מניעת הרכשה כפולה בתעודות זהות. האם משרד הפנים דרש אותו? לא, היו אלה המטה ללוחמה בטרור ומשטרת ישראל (כן, שוב המשטרה). שרי הפנים מתעלמים מכל המלצות הגורמים המקצועיים לחדול מאיסוף טביעות האצבע ומאריכים את החוק. היד שמנענעת את העריסה, קל לה לעגן את רצונה בחקיקת הכנסת.

חוק נתוני אשראי קובע שכל המידע הכלכלי על אזרחי המדינה יעבור למאגר עצום של בנק ישראל וממנו לספקי נתוני אשראי, והופך על פניהם את מושכלות היסוד של דיני הגנת הפרטיות: אין האזרח נדרש להסכים לזה מראש אלא להורות בדיעבד שאינו מסכים לזה. כביכול הוא זכאי להורות שלא ייאסף מידע על אודותיו, אלא שאז קבלת האשראי תהיה לו כמעט בלתי אפשרית.

באקלים הזה, מה הפלא שבנק ישראל דורש לקבל מהבנקים וחברות כרטיסי אשראי את המידע על כל עסקאותיו של כל לקוח ולקוח; משרד התקשורת רוצה לקבל מחברות הטלפוניה והאינטרנט את כל המידע על הרגלי הצפיה והתקשורת של כל אזרח; רשות האוכלוסין מקימה מאגר תמונות ענק בלי לומר על כך מילה ברבים ובלא הסמכה מפורשת בחוק (מדוע מצלמים אותנו ביציאה ובכניסה בנתב"ג?) ושרת הפנים רוצה להקים מאגר שיכלול מידע על הרשעות בפלילים ויעמוד לרשות המימשל האמריקאי כדי לפטור ישראלים מחובת ויזה.

כמובן, ברצותה המדינה נותנת הנמקה נאה לכל פגיעה בפרטיות – בטחון המדינה (כמובן), הסדר הציבורי, בריאות העם, עידוד התחרות ושיפור הרגולציה.

מי נאבק אפוא במגבלות הדינים שעניינם "מן החשובות שבזכויות", הפרטיות? המגזר הפרטי. על מי תושת גיבנת האכיפה האדירה שהמדינה רוקמת בחסות תיקון 14 לחוק הגנת הפרטיות שהוגש זה עתה לכנסת – קנסות שיצטברו לסכומים של מיליונים? על חברות מסחריות. מי יאוים מהכוונה, הנכונה כשלעצמה, להוסיף פגיעה בפרטיות לעילות המאפשרות תביעה ייצוגית? תאגידים אזרחיים.

המדינה? יוק.

פרטיות זה לחלשים.