בחסות החרדה מנגיף הקורונה אישרה אתמול הממשלה חקיקה שהשלכתה על הפרטיות מרחיקת לכת. תקנות שעת חירום (הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 מסמיכות את השב"כ לקבל, לאסוף ולעבד מידע טכנולוגי לשם ביצוע בדיקה, בנוגע לתקופה של 14 הימים שלפני אבחונו של חולה, שמטרתה זיהוי נתוני מיקום ונתיב תנועת החולה, וזיהוי אנשים שבאו במגע קרוב עמו. הלכה למעשה, מדובר באיסוף מידע על אודות מספר לא מוגבל של אזרחים, שרובם אינם נגועים בנגיף.

מעולם לא אושרו בישראל צעדים שהשלכתם הפוטנציאלית על הפרטיות הרסנית יותר. ועם זאת, התקנות גובשו במחשכים, בלא קיום התייעצות ציבורית ובלי מעורבות של הרשות להגנת הפרטיות.

התקנות אושרו מכוח סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה. הסעיף הזה מאפשר לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים. כך עקפה הממשלה את סירובה של ועדת השירותים החשאיים של הכנסת לאשר כחותמת גומי החלטה שקיבלה שלשום המסמיכה את השב"כ לעבד מידע כזה.

יש יחסים מורכבים בין פרטיות לבריאות. מי שמתגלה בגופו גידול סרטני, לדוגמה, מבין מהר מאד את המשוואה: פרטיות או חיים. כל הצוות הרפואי המטפל בו – מהמנתח ועד הרופא המרדים, מהפתולוג והאונקולוג ועד האחיות במחלקה – כולם צריכים לדעת את מירב המידע על מצבו, ההיסטוריה הרפואית שלו, העבר המדיקלי של הוריו ובני משפחתו, רגישותו לתרופות, בעיות פיזיות שמהן הוא סובל, האם הוא סובל מדיכאון ועוד.

אין הרבה ערך לפרטיות אם אתה מת.

אבל ההחלטה לוותר על הפרטיות בנסיבות הללו מסורה לכל אדם בנפרד. היא ביטוי לאוטונומיה שלו; להשלטת רצונו על חייו ואורחותיהם. היא לחלוטין בידיו בלבד.

לא זה המצב בקשר עם הקורונה. במגיפה הסיכון הנשקף לכלל חמור מהסכנה לחיי היחיד. אדם עלול להידבק בנגיף החדש, לא לפתח סימפטומים כלל או לכל היותר לסבול מחום קל ושיעול חולף, ועדין להפיץ את הנגיף בסביבתו ולהשפיע על מהלך חייהם של רבים שאינו מכיר. במציאות כזו, קשה מאד להשאיר בידי כל חולה את החופש לבחור מה לעשות במידע האישי אודותיו.

בישראל – בפרט בעשור האחרון - אינטרסים אחרים לעולם יגברו על הפרטיות. אולי זו תולדת העובדה שראש הממשלה התחנך על ברכי הדמוקרטיה האמריקאית. שם, בניגוד לתפיסה הנוהגת בישראל או באירופה, אין הפרטיות קיימת כזכות חוקתית המקיפה את תחומי החיים. באופן זה כבר זכינו בארץ לחוק נתוני תקשורת, חוק נתוני אשראי וחוק המאגר הביומטרי – בכולם החליטה המדינה שהפרטיות ניגפת מפני אינטרסים אחרים. לדוגמה – חקירת עבירות ופשעים (חוק מניעת תקשורת), תחרות משקית ויעילות כלכלית (חוק נתוני אשראי) או מניעת הרכשה כפולה של תעודות זהות (חוק המאגר הביומטרי).

השב"כ פועל מכוח חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002. ייעודו קבוע בחוק: שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, ושמירה וקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה. לשם כך מקצה לו המדינה תקציבי עתק. יכולותיו, יש לקוות ולהניח, מרחיקות לכת. הפנייתן נגד אזרחים חפים מפשע, גם אם חולים, היא חסרת תקדים. דמוקרטיה מערבית אינה אמורה להתחקות בחסות החרדה הבריאותית אחר תנועות אזרחיה, מפגשיהם, הרשתות החברתיות שלהם ופעילותם.

פחד הוא מדריך רע מאד. הוא מסתיר מאיתנו את הספק שמא יש דרכים אחרות להיאבק בקורונה, שפגיעתן בפרטיות פחותה. שירות הביטחון הכללי עצמו, אני משוכנע, נרתם לענין זה בעל כורחו. לא זו בלבד שאינו נלהב לרתום את אמצעיו הטכנולוגיים להתחקות אחר אזרחים חפים מפשע, הוא לא מעוניין להסיט משאבים מליבת עיסוקו בביטחון המדינה, למשוך תשומת לב לאמצעיו הכמוסים ולעורר את תאבונן של רשויות להשתמש בהם בעתיד לצרכיהם – והן כבר ביקשו זאת בעבר ונדחו. נקודת האור היחידה בקשר עם זה היא דברי ראש השירות, נדב ארגמן. הם מעידים כי הוא מבין היטב כמה מסוכן הדבר: "רגישות העניין ברורה לי היטב ועל-כן הוריתי כי רק קבוצה מצומצמת מאוד של אנשי שירות תעסוק בנושא וכן כי המידע לא ישמר במאגרי השב"כ".

ביחד עם קבוצת מומחים לפרטיות מהאקדמיה ומארגוני החברה האזרחית, פניתי קודם להתקנת התקנות במכתב לראש הממשלה, לשר הבריאות, ליועץ המשפטי לממשלה ולראש הרשות להגנת הפרטיות. במכתב הצגנו שורה של שאלות. המדהים הוא שגם לאחר פירסום התקנות, רובן לא קיבלו מענה מספק אם בכלל. בין השאלות –

• מהם בדיוק האמצעים הטכנולוגיים שיופעלו בידי השב"כ?
• מדוע אין די באמצעים שננקטו עד כה ונוצר הכרח (ככל שאכן נוצר הכרח) להשתמש בטכנולוגיות מעקב?
• מהן החלופות שנשקלו קודם להחלטה להפעיל את האמצעים הטכנולוגיים? מיד עם תחילת המשבר הציעו אנשי טכנולוגיה דרכים חלופיות להתחקות אחר החשיפה לחולים, שפגיעתן בפרטיות פחותה. מדוע לא פנתה הממשלה לתעשית הטכנולוגיה המפוארת של ישראל בדרישה לאמצעים מהירים ליישום?
• איזו בקרה, אם בכלל, הובנתה אל האמצעים, בדרך של הנדסת פרטיות (privacy by design) כדי למנוע שימוש לרעה בהם? זו כמדומה שאלה מגוחכת ממש. כל מטרתם של אמצעים המשמשים את שירות הביטחון הכללי להיאבק בטרור מנוגדת בתכלית לשמירה על פרטיות. הם מתכוונים לגלות ולחשוף ולא לכסות ולהסתיר...
• מהם מנגנוני הפיקוח על הפעלת האמצעים, וכיצד יובטח שהמידע שייאסף ישמש אך ורק לצורך ההתמודדות עם נגיף הקורונה?
• לכמה זמן יופעלו האמצעים ולכמה זמן יישמר המידע שייאסף? בעניין זה קובעות התקנות כי תוקפן הוא ל-14 יום. ניסיון החיים מלמד שהזמני הוא קבוע ומה שנקצב מועדו ניתן להארכה בקלות. ועוד, התקנות ממילא מדברות בשמירת המידע למשך 60 ימים לאחר תום תקופתן.
• מה ייעשה במידע עודף שיצטבר מכורח הנסיבות בידי שירות הבטחון הכללי או משרד הבריאות, כיצד יימחק, מי יבקר את המחיקה וגם מה בדיוק יימחק – לדוגמה, האם רק התובנות או גם המידע הגולמי?
• כיצד יאובטח המידע שבידי משרד הבריאות? דליפת מידע ממשלתי (ע"ע דליפת פנקס הבוחרים בבחירות האחרונות) היא המקור העיקרי לפגיעה בפרטיות אזרחי המדינה.

הממשלה הקימה רשות להגנה על הפרטיות. הרשות אמורה לתפקד כמוקד ידע בתחום. כשהגיעה המדינה לעשות את הצעד הכי קיצוני כלפי פרטיות אזרחיה, היא התעלמה מהרשות ולא שיתפה אותה בתהליך. בעניין זה יש להפנות אצבע מאשימה כלפי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, המשנה ליועץ לעניינים חוקתיים, רז נזרי, והרפרנט לתחום הפרטיות במחלקתו, איל זנבדרג. לא הפוליטיקאים הדיחו מהדיון את הרשות שיצרו, אלא אנשי הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים.

האויב הגדול של הפרטיות היא המדינה. היא אוספת את מירב המידע על אזרחיה ושימושיה בו רבים וחלקם נסתרים. הדחת הרשות להגנת הפרטיות מגיבוש האמצעים להתחקות אחר חולי הקורונה פירושה שהיא טובה בעיני הממשלה רק לעסוק בשוק הפרטי. היות שאינה יכולה לעסוק בחברות הרב לאומיות הגדולות כפייסבוק, שמהן נשקפת סכנה לפרטיות היחיד, היא כפויה לעסוק רק בחברות פנים ישראליות. מהן הסכנה לפרטיות ממילא פחותה. רשות מסורסת כזו, מוטב שיפרקו אותה כליל.

זכויות יסוד נועדו קודם כל ובעיקר כדי לעמוד לצידנו בזמנים כאלה. בשיטה המשפטית הנוהגת בישראל, יש למצות כל אפשרות הדרושה כדי למזער פגיעה בערכים חוקתיים. מה היו הברירות פה ומדוע נבחרה זו שפגיעתה בפרטיות היא הקשה מכל – אין לדעת. אני מרשה לעצמי להניח שהממשלה בחרה במה שנמצא לה "מתחת ליד", ועולה בקנה אחד עם תחושת החירום שהיא מבקשת לטעת בעם. לפנות בפומבי לתעשיית הטכנולוגיה המפוארת של ישראל ולבקש ממנה פתרונות אחרים, לא עלה בדעתה.

[פורסם לראשונה במיינד דה גפ, בלוג הפרטיות של הכותב בעיתון הארץ]