הפרטיות במרחב הציבורי הולכת וכלה. לאט לאט, כמו צפרדע שמתבשלת מבלי דעת בעוד המים הולכים ומתחממים בסיר, אנחנו מאבדים עוד טפח של פרטיות ועוד שעל. עד שנתעורר להבין מה עשו לנו, הפרטיות תמות לגמרי. 

בראש שודדי הפרטיות במרחב הציבורי עומדת המדינה. היא חומסת את פרטיות אזרחיה בכל עת שעולה רצון לפניה. היא עושה זאת בדרכים מעודנות, כשיעולו מלא הליחה של מעשן כבד. בשתי דוגמאות כאלה נתקלתי אגב נסיעה קצרה לחוץ לארץ.

שנים ארוכות מאפשרת המדינה לאזרחיה הטסים לחו"ל להזדהות באמצעות מבנה כף היד, במקום להמתין בתור הארוך לביקורת הדרכונים. לשם כך אדם מזדהה בפני פקיד ביקורת הגבולות באמצעות דרכונו, ומבנה כף ידו נדגם מספר פעמים, בתהליך הקרוי "הרכשה". לאחר מכן, בכל פעם שייצא מהארץ יוכל להזדהות במכונות ייעודיות המוצבות באולם ביקורת הדרכונים. כך גם כשיחזור. אפילו אני, שאעפס אני אדם זהיר בכל הנוגע לפרטיותו, לא נמנעתי מכך. הסיבה היא שכדי לקרוא את מבנה כף היד נדרשת מכונה ופעולה רצונית שלי. בניגוד לדרכים אחרות של זיהוי ביומטרי, ובראשן זיהוי פנים באמצעות תמונה, בלא פעולה רצונית שאבצע אי אפשר יהיה לזהותי.

עם השנים וחקיקת חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009, הוא חוק המאגר הביומטרי, החלה המדינה מפעילה את כוחה כדי שאזרחיה ימסרו את טביעות אצבעותיהם ותמונות הפנים הביומטריות שלהן למאגר השנוי במחלוקת. מגוון הדרכים שהיא עושה כן, אגב הצנעת העובדה שאדם יכול להימנע ממסירת טביעת האצבע (אך לא תמונת הפנים), ראוי בהזדמנות לטור נפרד. אחת הדרכים הללו פוגש הנוסע בעת היציאה מהארץ. בעבר, משני צידי אולם ביקורת הדרכונים שכנו מכונות להזדהות באמצעות מבנה כף היד. כעת, מספרן צומצם לארבע בלבד. לעומת זאת המכונות העומדות לרשות מי שמזדהים בטביעת אצבע או תמונת פנים ביומטרית התרבו מאד. הן מוצבות, אגב, בחזרה ארצה אפילו לפני אולם ביקורת הדרכונים.

כך, באמצעות הקלה למוסרים טביעת אצבע ויצירת קושי מלאכותי על מי שמזדהים אחרת, מבקשת המדינה לדחוף את אזרחיה למסור את טביעות אצבעותיהם ותמונות הפנים שלהן.

אבל בכך לא די.

עם שובי ארצה בימים אלה, לא יכולתי לעבור את השערים שבין ביקורת הדרכונים לאולם איסוף הכבודה, אלא לאחר שמצלמה צילמה אותי. מצלמה כזו מוצבת על כל שער, הנפתח כשאדם מניח את הכרטיס המקודד שהונפק לו באולם ביקורת הדרכונים. אם היא אינה קולטת את תמונת הפנים, השער אינו נפתח. קשה להבחין במצלמה. מי שנכנסו איתי ארצה לא הבחינו כלל בקיומה. להרף עין מופיעה תמונת פניך על צג קטן ואם הפנית את מבטך קדימה – קדימה על איסוף הקניות מהדיוטי פרי, לדוגמה – לא תראה דבר.

שורה ארוכה של שאלות מטרידות אופפת את המערכת הזו, שהוכנסה לשימוש – לפי עדותה של שוטרת שעמדה במעבר – במחצית השנייה של חודש יוני. לא ברור על מה ולמה הוחלט לצלם את הנכנסים ארצה אחרי שכבר זוהו באמצעות דרכוניהם והונפק להם התיעוד הדרוש לכניסתם לישראל. לא ברור מה מקור סמכותה של המדינה למנוע כניסה ממי שכבר זוהה באמצעות דרכונו וגם לצלמו. לא ברור מה נעשה עם הצילומים הללו – האם הם נשמרים ולכמה זמן. לא ברור לידי מי, אם בכלל, הם עוברים. 

חוק הגנת הפרטיות דורש בסעיף 11 לו כי פניה לאדם כדי שפרטיו יכללו במאגר מידע תלווה בהודעה שבה ייאמר לו אם הוא חייב לפי חוק למסור את הפרטים הללו או שמסירתם תלויה ברצונו החופשי. יש להודיע לו גם מה מטרת איסוף הפרטים ולידי מי יעברו. רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים ורשות שדות התעופה אינן מקיימות את הוראת החוק הזו. הן אינן מוסרות הודעה כלשהי. לו אני יועצן המשפטי הייתי אומר שתמונת פניו של אדם אינה "מידע" כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות ולפיכך איסופה אינו דורש הודעה מקדימה (שמחה גדולה, יאמר היועץ המשפטי לנפשו, החוק בארצי מיושן להפליא – איזו גמישות נותן חוק שאינו הולם את צרכי הזמן לרשויות המדינה!).

אלא שפחות ברור מכך מדוע הרשויות האחראיות על הכניסה לישראל אינן מקיימות את הנחיות הרשות להגנת הפרטיות בנושא מצלמות אבטחה במרחב הציבורי.  הנחיה זו פורסמה כבר בשנת 2012. היא דורשת כי קודם להצבת מצלמה ייבחנו כל החלופות לכך באופן מושכל; כי ייבחנו בהרחבה השלכות הצבת המצלמות על הפגיעה בפרטיות; כי יקויים שימוע ציבורי – ועוד. בנוסף דורשת ההנחיה ליידע את הציבור על מצלמות כאלה באופן ברור, על מנת לאפשר למעוניין בכך להימנע מצילום.  

האם משהו מזה יושם כאן? ספק רב. לא רק שלא קוים שימוע ציבורי, לא פורסמה כל הודעה לציבור על הצבת המצלמות. בפרט לא מצאתי הודעה כזו באתרי רשות האוכלוסין וההגירה או באתר רשות שדות התעופה.

האמת שאתפלא אם הרשות להגנת הפרטיות היתה מעורבת בכלל בתהליך. זה מכבר הרשות אינה מתפקדת, ורק עתה, תחת מינויה של דר. שלומית וגמן, ראש הרשות לאיסור הלבנת הון, לממלאת מקום ראש הרשות להגנת הפרטיות, יש יסוד לקוות שתתחיל כעת להראות סימני חיים חדשים. 

רשות לא מתפקדת וחוק מיושן הם פירצה ענקית הקוראת למדינה להיכנס בה. ונראה שהיא נכנסה ועוד איך.

הפניתי שורה של שאלות לרשות האוכלוסין וההגירה ולרשות שדות התעופה. הנה הן –

• האם המערכת מותקנת בעוד נקודות כניסה לישראל, ואם כן היכן.
• מה מטרת המערכת.
• האם התמונות נשמרות ואם כן באיזה אופן ולכמה זמן.
• האם נעשתה עבודה לבחינת האפשרות להיעזר באמצעים אחרים שפגיעתם בפרטיות פחותה.
• מה מקור הסמכות להתקנת המערכת.
• האם בהתקנת המערכת נועצתם ברשות להגנת הפרטיות. במידה שכן – מה היתה עמדתה. במידה שלא – מדוע לא.
• האם יכול אדם להודיע על סירובו להיות מצולם.
• מדוע אין לצד המצלמות הודעות כמתחייב מסעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות ומהנחיות רשות הגנת הפרטיות בנושא מצלמות אבטחה במרחב הציבורי?
• מדוע לא פרסמת ברבים הודעה בדבר התקנת המערכת?
• מי החברה מפתחת המערכת?
• האם המערכת מותקנת בשדות תעופה אחרים ברחבי עולם, ככל שידוע לכם, ובמידה שכן באילו.

מדינה המכבדת את אזרחיה הייתה טורחת במתן תשובה. קיבלתי לצערי תשובה מאת סבין חדד, מנהלת אגף דוברות והסברה ברשות האוכלוסין וההגירה, המסתירה יותר מכפי שהיא מגלה. הנה היא במלואה: "רשות האוכלוסין וההגירה התקינה את המערכת לצורך חסימת פרצות בגבול, ומבצעת זאת בהתאם לחוק ובתוקף סמכויותיה ואחריותה הלאומית, למניעת הגירה בלתי חוקית וכמענה לצרכי הביטחון בגבול".

צרכי הביטחון, כן כמובן. איך לא חשבתי על זה לבד. רק צרכים כאלה מסבירים מדוע לא נענו שאלות כגון האם נשאלה הרשות להגנת הפרטיות, האם ולכמה זמן התמונות נשמרות ואם אדם יכול לסרב להצטלם.

בהעדר תשובה עניינית המצביעה על בסיס חוקי שיאפשר לרשויות להצדיק פגיעה בפרטיות, חוקיות הפעלתה של המערכת החדשה אינה מובנת מאליה והיא קוראת לבירור מעמיק. 

[פורסם לראשונה ב-Mind the Gap, בלוג הפרטיות של המחבר בהארץ]