נציגי הסדר של העולם האנלוגי הישן ונציגי הסדר של העולם הדיגיטלי החדש מנסים לחלק ביניהם את השליטה על העולם של מחר. כך אפשר להבין את הדירקטיבה, שאישר הפרלמנט האירופי ב- 12 בספטמבר. הדירקטיבה, שכותרתה "זכויות יוצרים בשוק הדיגיטלי היחיד", מתקדמת לקראת אישורה הסופי באיחוד האירופאי. הוא צפוי בתחילת 2019, לאחר שגם המועצה (Council) והנציבות (Commission) האירופאים יתנו את דעתם לנושא.

על המדוכה, מאבק שליטה וסכומי עתק. מצד אחד ניצבים מוציאים לאור ובעלי זכויות יוצרים – חברות מוזיקה, אולפני הסרטה ואחרים. מן הצד השני ניצבים ענקי האינטרנט – גוגל ופייסבוק בראש ובראשונה, אבל גם אמזון ואפל ומייקרוסופט. הראשונים מתבוננים בזעם בעושר שחברות האינטרנט עושות משימוש ביצירותיהם. האחרונים חוסים תחת דינים המגוננים עליהם.

דרך אחרת להתבונן במתרחש היא כמאבק בין-יבשתי: אירופה של מרקל נגד אמריקה של טראמפ. היבשת הישנה נאבקת בהגמוניה של היבשת החדשה בעולם המקוון. לא לחינם, חמש ענקיות האינטרנט הן כולן אמריקאיות; אין בהן חברה אירופאית אחת לרפואה.

מחלוקת חריפה

אלא שהדירקטיבה החדשה תחול על ענקים חדשים כמו גם על מיזמים טכנולוגיים צעירים. אשר על כן, באמצע מאבק האיתנים המתחולל עלולים להישחק שחקנים קטנים ואינטרסים ציבוריים.

דירקטיבה היא הוראה המחייבת כל אחת מהמדינות החברות באיחוד האירופי להתאים את דיניהן הלאומיים לנורמות שבהוראה. מרבית החקיקה באיחוד האירופי מוסדרת בדרך זו. אבל זה מכבר לא זכורה מחלוקת חריפה כזו שעוררה הדירקטיבה הנוכחית. הפרלמנט האירופאי אישר אותה ברוב של 438 תומכים מול 226 מתנגדים. היא כוללה בתוכנה שני סעיפים ששנויים במחלוקת חריפה - סעיף 11 ("מס הקישוריות") וסעיף 13 ("החובה לפלטר תוכן").
סעיף 11 מקנה למו"לים זכות יוצרים בפרסומים עתונאיים, המוגבלת להעתקה והעמדה לרשות הציבור, כדי שיוכלו לקבל  תמורה הולמת בעת שספקי שירותים (Information Society Service Providers, במקור האנגלי) משתמשים בפרסומים כאלה. אלמלא הסעיף, זכות היוצרים יכול שתימצא בידי מחברי הפרסומים – עתונאי, צלם וכיוצא באלה. הדירקטיבה מבהירה כי אינה שוללת את זכויותיהם של אלה האחרונים ביצירותיהם וכי המו"לים לא יוכלו לפעול נגדם. בניסיון להתמודד עם הביקורת שנשמעה בעבר נגד ההסדרה המוצע, נוסחה המתוקן של הדירקטיבה כולל שני סעיפי-משנה מרככים. על פי הראשון, זכות היוצרים של המו"לים אינה מונעת שימושים לגיטימיים, פרטיים ולא מסחריים בידי יחידים. על פי השני, זכות המו"לים אינה משתרעת על קישורים בלבד המלווים במילים בודדות.

משטר חדש

לא לחינם כונה אפוא הסעיף 'מס קישוריות' (Links Tax). הוא אינו מאפשר להעתיק שניים-שלושה משפטים מידיעה עתונאית ולהשתמש בכותרתה כקישור אליה. ככזה, הוא מכוון נגד שירותים כדוגמת Google News. מו"לים באירופה מנהלים זה שנים מאבקים משפטיים נגד השירות שלדעתם פוגע בהכנסותיהם. מערכה כזו התנהלה לדוגמה בבלגיה החל מ- 2007 לערך. לאחר שהובע חשש שהנוסח ימנע קישור בלא תשלום גם מבלוגרים ואתרים קטנים, הוכנסו אליו הסעיפים המיועדים לעדן אותו. אלא שחוסר הוודאות האופף את הניסוח המתוקן הוא רב מאד: מיהם לדוגמה, ספקי השירותים שאליהם הוא מפנה? מהם שימושים לגיטימיים המותרים ליחידים – האם, למשל, אפשר לצטט קטעים מידיעה עתונאית בפוסט פרטי בפייסבוק? מהם קישורים המלווים במילים בודדות? וכיו"ב שאלות חסרות מענה. אפשר לקוות שהדינים המדינתיים המיישמים את הדירקטיבה ישכילו לתת להם תשובה.

סעיף 13 לדירקטיבה אף הוא שנוי במחלוקת עזה, עוד יותר מקודמו. לפי כותרתו, הסעיף מיועד לחול על שימוש בתוכן מוגן בידי ספקי שירותים מקוונים לשיתוף בתוכן, המאחסנים ומקנים גישה לכמויות גדולות של יצירות שמעלים משתמשיהם. כמובן שיו-טיוב, חברה בת של גוגל, ופייסבוק, הם הראשונים העולים בדעת, אבל גם לינקדאין של מייקרוסופט. עד כה, המשטר המשפטי הנוהג קבע שבעלי השירותים אינם אחראים להפרת זכויות של משתמשיהם כל עוד הם מצייתים לנוהל הודעה והסרה – הווה אומר, אם קיבלו הודעה שהועלתה לשירותיהם יצירה מפרה, הם מסירים אותה. הדירקטיבה החדשה ממסדת משטר חדש. היא קובעת שספקי השירותים האלה מבצעים מעשה של 'תקשורת לציבור' ולפיכך עליהם לשלם דמי רישיון הוגנים לבעלי הזכויות ביצירות. הסכמי הרישיון יכסו גם את פעולתם של מי שמעלים תוכן בהתאם לעקרונות הרישיון (כלומר, גם הפייסבוקים של העולם וגם משתמשיהם יהיו מוגנים). אם בעלי הזכויות ביצירות אינם מעוניינים להעניק רישיון, אומר הנוסח המתוקן, הם וספקי השירותים ישתפו פעולה בתום לב כדי להבטיח שהיצירות הבלתי-מאושרות לא יימצאו בשירות. הוראה זו קוראת, הלכה למעשה, להטמעת מנגנונים אוטומטיים לסינון תוכן. מנגנונים כאלה זוכים לביקורת חריפה בשיח הציבורי והאקדמי: הם אינם מדויקים, חוסמים יצירות שאינן מוגנות, לא מתחשבים בשימושים הוגנים – שאגב, ממילא החוק האירופי אינו מכיר בשכמותם בעצמה הנהוגה בדין האמריקאי – ויקרים לפיתוח ותפעול.

סוף האינטרנט

אפשר שהדירקטיבה מכירה בכך. לכן היא קוראת להטמיע מנגנונים יעילים לערעור על פסילה לא מוצדקת של יצירות. עליהם לפעול במהירות ובידי בני אדם, דהיינו לא באמצעים אוטומטיים. בהתחשב בכך שלפייסבוק, לדוגמה, מועלים מדי יום 350 מיליון תמונות וקטעי וידאו, נקל להבין שבפני מנגנוני ערעור כאלה עומד אתגר שספק אם יוכלו לעמוד בו. 

החששות מסעיף 13 הם רבים מספור. הם משתרעים על תחומים שונים של המשפט: 

• דיני תחרות – הסכמי רישיון עם בעלי זכויות, כמו גם יישום אמצעים לסינון תוכן, מחייבים השקעות-עתק. השקעות כאלה הן בהשג ידם של הגוגלים והפייסבוקים של העולם, אבל לא של מתחרים קטנים שזה עתה קמו. הסעיף עלול אפוא לטרפד תחרות; 
• חופש הביטוי – הסעיף ימנע ממשתמשים ברשתות חברתיות להעלות תוכן, גם לשימושים מותרים כדוגמת פרודיות ('ממים'), ביקורת, סקירה וכיו"ב.
• הגנת הפרטיות – כאן החשש הוא מפגיעה בפרטיותם של משתמשים כאשר תכנים שהם מעלים לרשת ייסרקו מראש.

האם הדירקטיבה מבשרת את סוף האינטרנט כמו שאנחנו מכירים אותו או עידן חדש לאמנים ובעלי זכויות? תלוי את מי שואלים. גם אם נוסחה טרם גובש סופית, הכיוון ברור וגם משמעותו: אם אירופה סבורה שהיא תאבק באמצעות הוראות אלה בהגמוניה של חברות הענק האמריקאיות, היא עלולה לגלות להוותה שהן החברות היחידות שיכולות לעמוד בהוראותיה. פיצוי בעלי זכויות היוצרים בעקבות העושר שחברות האינטרנט מפיקות מיצירותיהם, מתחייב ולו בשל תחושה אינסטינקטיבית של צדק. אבל הדרך לעשות זאת מבלי להקשות על שחקנים חדשים ועל ציבור המשתמשים עוד טעונה חיפוש.