12 שנים נמשכה לידתו של חוק המחשבים. לבסוף הגיח לאוויר העולם פיל לבן. השנה היתה 1995, האינטרנט המסחרי כבר הפציע בישראל, אבל המחוקק הישראלי שיקף בחוק תפיסה ארכאית ולפיה המחשב לבדד ישכון. מדהים ככל שיהיה הדבר, מי שנטלו חלק בתהליך החקיקה לא הבינו את תכונתו העיקרית והחשובה ביותר של המחשב - היותו אמצעי תקשורת. וכך, סוגיות כבדות משקל הנוגעות במישרין לרשת האינטרנט, מוצאות את פתרונן בהוראות מחוק התקשורת. כזוהי לדוגמה העבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, המשמשת כנגד מי שמציפים את הזולת בהודעות דואר אלקטרוני. ככל שאפשר להצביע על לקח חשוב אחד במישור החקיקה, הריהו שדיני המחשבים בישראל זקוקים לאיחוד ביחד עם דינים אחרים - כדוגמת הוראות פרק ב' לחוק הגנת הפרטיות (ניהול מאגרי מידע), חוק האזנת סתר, הוראות חוק התקשורת ועוד - כדי ליצור קודקס שעניינו דיני מידע.

החוק קצר, אבל מתאפיין באי-בהירות ובסרבול. טלו לדוגמה את ההגדרה של "שפה קריאת מחשב" ("צורת הבעה המתאימה למסירה, לפירוש או לעיבוד על ידי מחשב או מחשב עזר בלבד"), המשמשת רכיב בהגדרת "מידע" ("נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, למעט תוכנה, המובעים בשפה קריאת מחשב") שהוא כשלעצמו אחד משני רכיביו של "חומר מחשב" ("תוכנה או מידע"). ו"חומר מחשב" הוא יסוד מרכזי בחשובה בהוראות החוק, זו האוסרת על חדירה לחומר מחשב הנמצא במחשב. אלא ששרשרת ההגדרות שלעיל מעלה תהייה - אם מידע חייב להיות מובע באופן המתאים "למסירה, לפירוש או לעיבוד על ידי מחשב... בלבד", הרי שחדירה למידע הניתן למסירה, לפירוש ולעיבוד גם על ידי בני אדם (לדוגמה, קבצי עיבוד תמלילים) איננה חדירה אסורה לחומר מחשב.... או, דוגמה נוספת, היסוד "שלא כדין" המככב בהוראות החוק. בענין אחד (בדיר) פורשו הדברים כמוסבים על העדר הרשאה. בענין אחר (מזרחי) תהה בית המשפט האם גישה לאתר אינטרנט בניגוד לתנאי השימוש שבו תחשב כאילו נעשתה בלא הרשאה ולפיכך כעבירה פלילית של חדירה אסורה לחומר מחשב. תהייה במקומה ולקחה בצידה - החוק היה קצר ראות מדי.

אבל אנו מחמירים עם החוק. מחמירים איתו מפני שכשלונו העיקרי לא טמון בו. הוא מצוי בגישתה של מערכת האכיפה - משטרה, פרקליטות וגם בתי המשפט. המשטרה, מפני שלא אכפה את החוק. אחת לחודשים אחדים מלין ראש ענף עבירות מחשב ביחידה הארצית לחקירות הונאה על כוח האדם הדל והאמצעים המוגבלים העומדים לרשותו (תשעה חוקרים בלבד). הוא עושה זאת בפומבי, אבל מפקדיו מתעלמים מכך. תקציב אין. וכשמגיעים תיקי מחשבים לפרקליטות, אין מי שמבין דיו כדי לטפל בהם כהלכה. כשנמצא כבר מי שטיפל כהלכה בתיק מחשבים (דורון פורת, התובע בתיק בדיר), הוא קודם כעבור זמן קצר להיות שופט שלום. הייתכן שגילה עצמאות רבה מדי כששכנע בהצלחה את בית המשפט המחוזי שחדירה לתא קולי היא האזנת סתר אסורה ובכך המיט קושי על המבקשים לתפוס בקלות הודעות דואר אלקטרוני? כך או אחרת, בהעדר חקירות ובאין תביעה של ממש, העבריינים חשים עצמם בטוחים והעבירות מתרבות.

או אז פונים הכל להביט בפסיקה. והפסיקה המחוזית (מעולם לא נפסק בעליון תיק משמעותי בענין עבירות מחשב), הפסיקה משתמשת בכל המלל הנכון. מאד היא מחמירה במילותיה. "הצורך הוא לשדר מסר ברור כלפי אותו פלח ציבור שממנו יכולים לבור העבריינים הפוטנציאליים, קרי אנשים צעירים, נורמטיביים, שרקע חייהם תקין, ובמרבית המקרים כישוריהם השכליים למעלה מן הממוצע", נאמר בענין אחד (טננבאום). אבל העונשים מדברים אחרת. למעט מקרה אחד שבו נדון העבריין העיקרי לשש שנות מאסר (בדיר), העונשים מסתכמים לכל היותר בשנת מאסר וחצי (אנלייזר). הנה כי כן, מלים לחוד וענישה לחוד.

הסבור שהישועה תבוא מתיקון חוק המחשבים בלבד, טועה. החוק טעון תיקון כי אינו מתאים עוד לעידן המקוון. אבל תיקונו בלבד לא יניב תועלת מרובה. יש ללוותו בעיבוי מערך החקירה והתביעה. יש לחתור לגיבושה של פסיקה מספקת בכמותה ובאיכותה. רק אז אפשר יהיה לדבר על דיני מחשבים לאמיתם בישראל.