הוועדה לבדיקת בעיות משפטיות הכרוכות במסחר אלקטרוני מצאה שיש להכיר בתוקפם של חוזים אלקטרוניים. בכך עסקנו בשבוע שעבר. אבל פרק מיוחד הקדישה הוועדה לחוזים אלקטרוניים שכינתה בשם "חוזים צרכניים": אלה החוזים הנחתמים בין ספק לצרכן. אכן, החקיקה הישראלית מעניקה הגנה מיוחדת לצרכן. אבל הנחת היסוד בדו"ח שפרסמה בתחילת ספטמבר היא שבחוזים מעין אלה המבוצעים באמצעות האינטרנט מחריפה נחיתותו של הצרכן. בין הבעיות שמונה הדו"ח - אי-אספקת המוצר על ידי הספק, אי-מסירת כל המידע הרלבנטי קודם לכריתת העסקה, אי-בהירות באשר למקום ניהולו של הליך משפטי במקרה של מחלוקת והעדר ידיעה למי אניתן לפנות בדרישה לסעד בשל אי שביעות רצון מהמוצר או מהשירות. משכך, התלבטה הוועדה בראשותה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה טנה שפניץ, בשאלה האם יש צורך בהגנות מיוחדות מקום שחוזה צרכני משתכלל באמצעות האינטרנט. ככל פרקי הדו"ח, גם פרק זה נכתב בידי עו"ד תמר קלהורה ממשרד המשפטים, העובדת תחת שפניץ.

כזכור, הוועדה גורסת שיש להכיר ככלל בתוקפם של חוזים אלקטרוניים. עמדה זו שרירה וקיימת גם ביחס לחוזים אלקטרוניים צרכניים. עם זאת סברה הוועדה שנדרשים מספר תיקונים כדי להתאים את הדין לחוזים אלה. לפחות במקרה אחד, אנו סבורים שהוועדה שגתה בהמלצותיה - ועל-כך בהמשך.

תוכנו של חוזה אלקטרוני כפוף לחוק החוזים האחידים, שכן תנאיו נקבעים באופן חד-צדדי על ידי הספק. חוק החוזים האחידים יחול גם על חוזים אלקטרוניים בלא צורך בחקיקה מיוחדת. בחוזים צרכניים רבים מציב החוק דרישת כתב. הדרישה היא מהותית. בלא כתב לא יקום חוזה. הכוונה היא להרתיע צרכן מהתקשרות קלת-דעת, בפרט מפני שמעורבים בחוזים אלה סכומים מהותיים. כאלה הם חוזים צרכניים שעניינם מכירות ברשאי, חוזים לתיווך במקרקעין, לשימוש בכרטיסי חיוב, למכירת יחידת נופש ועוד. הוועדה המליצה אפוא לא לאשר בשלב זה לפחות עריכת עסקאות צרכניות אלקטרוניות שלגביהן נדרשת דרישת כתב בחיקוק. חריג לכך הוא עסקאות צרכניות באשראי. ביחס אליהן ממליץ הדו"ח של משרד המשפטים לתקן את התקנות בנדון תוך בחינת הצורך בהגבלת הסכום: "עמידה על דרישת הכתב לגבי חוזים בסכומים נמוכים תגרום לכך שלא ניתן יהיה לבצעם, דבר העלול לפגוע קשות במסחר אלקטרוני", מסכם הדו"ח נכונה.

סעיף 5 לחוק הגנת הצרכן קובע שעוסק צריך ליתן לצרכן "הזדמנות סבירה" לעיין בחוזה לפני חתימתו. לצרכי העולם המקוון ממליצה הוועדה על נוסח מסוים המבקש ליצוק תוכן לאותה "הזדמנות סבירה" - "הצגה גלויה של תנאי החוזה שכל אדם סביר היה מזהה אותה". בצד זה מומלץ להרחיב את חובות הגילוי הנדרשות במסגרת עסקאות של מכר מרחוק. כבר כעת, הדין מחייב עוסק לגלות מידע רב לצרכן קודם לכריתת חוזה. סעיף 14ג(א) לחוק קובע מהם הפרטים הללו בשיווק מרחוק, המאפיין סחר אלקטרוני: שם וכתובת הספק, תכונות הנכס או השירות, מחיר ותנאי תשלום, מועד ואופן אספקה, תקופת האחריות ועוד. האמנם נדרשים פרטים נוספים במקום שמדובר בעסקה אלקטרונית להבדיל מעסקת מכר אחרת (לדוגמה עסקה הנקשרת בשיווק טלפוני או טלוויזיוני)? לאחר שבחנה את הדין באירופה ובארצות-הברית ממליצה הוועדה לתקן את סעיף 14ג' לחוק הגנת הצרכן ולהרחיב את רשימת הפרטים שיש לחושפם בפני הצרכן המתלבט אם לקנות ספר, מכשיר חשמלי או שירות באמצעות אתר אינטרנט. הרשימה ארוכה. היא מקיפה, בין השאר, את פרטיו המדויקים של הספק (כולל מקום ההתאגדות ומספר החברה), חברות העוסק בארגונים בלתי פורמליים ליישוב סכסוכים ועוד.

ענין מיוחד יש בשני אלה: ראשית חלה חובה לציין את מכירה הכולל של העסקה (לאמור, חסל סדר האבחנה בין מחיר המוצר לבדו למחירו כולל דמי משלוח. אבל היות שיש גם צורך לפרט על-פי ההמלצות את מרכיבי המחיר לצרכן, עוד יש מקום ליצירתיות מצערת בהצגת מחירים...). שנית, על-פי הדו"ח יש לזהות "המתקשר האמיתי עם הצרכן. בעניין זה ממליצה הוועדה שמנוסח ההוראה יהיה ברור שמדובר בגורמים נוספים ושאין כוונה לגרוע מאחריות המוכר לפיו". וזאת לדעת - אתרי הסחר האלקטרוני הפופלאריים בישראל אינם אלא פלטפורמה שבאמצעותה מציעים סוחרים טובין לרכישת הציבור, לרוב בדרך של מכירה פומבית. כאלה הם נטאקשן, אולסייל, וואלה-שופס, P-1000 ועוד. מפעילי האתר (כדוגמת נטוויז'ן, וואלה ואינטרנט זהב) אינם המוכרים, אלא ספקי התשתית הטכנולוגית ושירות הלקוחות. הם אינם קובעים את מחירי הפתיחה או המשלוח של המוצר ואינם מספקים אותו. המחיר והאספקה מצויים בשליטתו של היבואן. סוג מכירה זה התפתח באינטרנט. הוא אינו מאפיין מכירה בעולם הפיסי. ועדת הסחר האלקטרוני שוגה בהמלצותיה ככל שהיא מתכוונת להפוך גם את בעלי האתר וגם את היבואן לבעלי דברו של הצרכן. זוהי הוראה מלאכותית שאינה תואמת את המציאות ובה היבואן-הספק הוא בעל דברו של הרוכש.

חוק הגנת הצרכן קובע שעסקאות מכר מרחוק ניתנות לביטול בתוך שבועיים מקבלת הנכס או הודעת הפרטים שהחוק מחייב למסור לצרכן. עסקאות מכר כאלה ניתנות לביטול כך בלא צורך בהנמקה, רק מהטעם שהצרכן לא יכול היה לבחון את הטובין בעת שהזמינם. זכות גורפת זו לא סיפקה את מחברי הדו"ח. לשיטתם, "בעסקאות צרכניות אלקטרוניות קיים סיכון מיוחד לביצוע טעויות סופר הגרמות בשל טעויות בהקלדה, לאור הקלות בעשייתן ומיידיות הכריתה לאחר ביצוע הטעות". בנסיבות אלה המליצו לתקן את חוק הגנת הצרכן ולקבוע זכות ביטול מיוחדת בעסקאות צרכניות אלקטרוניות כך שהצרכן יוכל לבטל עסקה אלקטרונית אם ביצע טעות סופר, ובלבד שהתקיימו כמה תנאים - העוסק לא נתן לו הזדמנות מספקת לזכות ולתקן את טעותו לפני הכריתה, הצרכן הודיע לעוסק על הטעות מיד כשנודעה לו והוא לא השתמש במוצר, לא נהנה מטעותו ופעל על פי הוראות העוסק להשבת המוצר. בעיננו, נזקה של הוראה זו מרובה מתועלתה. מבחינת הספק, היא מוסיפה יסוד של אי-ודאות לעסקה. אי-ודאות תרפא על-ידי העלאת מחיר העסקאות כך שיגלמו את הסיכון החדש. בפרט זה המצב מפני שמגבלות הזמן החלות על ביטול עסקת מכר מרחוק אינן נזכרות בהמלצה זו. מבחינת הצרכן, לא רק שמחיר עסקאות עלול להאמיר - אלא שאין לראות תועלת כלשהי בהוראה מיוחדת זו, שכן הוא זכאי ממילא לבטל עסקת מכר מרחוק בלא צורך להסביר את הביטול! זאת ועוד, קשה לראות מדוע "טעות הקלדה" בחוזה אלקטרוני מחייבת הסדר מיוחד בחוק ואילו, לדוגמה, הקלות שבה ניתן לקשור עסקאות בטלפון אינה מחייבת הסדר כזה. קיצורו של דבר, הסדר זה מיותר בעיננו לגמרי.

בשבוע הבא: על אחריות ספקי שירות