המחוקק האמריקני יכול לדרוש מספריות צבוריות, המאפשרות גישה לאינטרנט לסנן את התכנים המוצגים במחשביהן כתנאי לקבלת תמיכה ממשלתית. כך קבע ב- 23 ביוני בית המשפט העליון של ארצות הברית ברוב דעות (United States et al. v. American Library Association). פסק הדין הופך החלטה של ערכאה נמוכה יותר, שקבעה כי החוק המתנה תמיכה בסינון תכנים מנוגד להגנה על חירות הביטוי, שבתיקון הראשון לחוקה האמריקאית ולפיכך בטל.

פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי היא החלטה טעונה, המשקפת מחלוקת עקרונית בסוגיית חופש הביטוי. בעוד שהחקיקה המקורית נועדה להגן על ילדים מפני חשיפה לתוכן בלתי נאות, חובת הסינון חלה גם במקום שמדובר בגישת מבוגרים לאינטרנט. זאת ועוד, הסינון מתבצע באמצעות תוכנות מוגבלות מטיבן: לעיתים הן מסננות תכנים לגיטימיים לגמרי (סינון יתר) ולעתים הן מעבירות באין מפריע תכנים אסורים (סינון חסר). ברקע ההחלטה עמדה אפוא הפרטת שיקול הדעת מה להציג ומה לחסום והעברתו הלכה למעשה לידיהם של מפתחי תוכנות הסינון. על כך כתב לאחרונה ד"ר מיכאל בירנהק במאמר שכותרתו "החופש לגלוש בספריות ציבוריות" (מישפט וממשל, אפריל 2003). "המרתה של הסדרה ציבורית... בהסדרה טכנולוגית היא פסולה בעיני. המרה כזאת היא האצלת שיקול הדעת של נבחרי הציבור (ולמעשה נאמני הציבור) לחברה בבעלות פרטית והיא בגדר הסדרה ציבורית עקיפה. החברות אינן חייבות לתת דין וחשבון לציבור ושומרות בקנאות את שיקולי הסינון שלהן. אין אנו יודעים מהם הקריטריונים שעל-פיהם פועלות התוכנות - קריטריונים הנקבעים בעיקר משיקולים עסקיים ולא משיקולים ערכיים... התוכנות מוטות לחסימת-יתר... (הן נוטות) לשקף את הסטנדרד המוסרי האמריקני... כך נוצר מעמד של מתווכים חדשים, בלא בקרה ציבורית".

בלא מבוכה

הקונגרס האמריקאי ניסה לאסור על הצגת של חומרים פונוגרפיים באתרי אינטרנט הנגישים לילדים כבר לפני שנים, במסגרת "חוק המהוגנות בתקשורת" (Communications Decency Act). בית המשפט העליון של ארצות-הברית קבע כי פוגע בחופש הביטוי בהיותו גורף בניסוחיו ומרתיע בגירים מפני ביטוי מותר (Reno v. ACLU). אשר על כן, אותו סעיף בחוק בוטל. לימים חוקק הקונגרס את ה- CIPA, ה"חוק להגנת ילדים באינטרנט". החוק הורה שספריה ציבורית לא תקבל סיוע פדראלי בהספקת גישה לאינטרנט אלא אם כן תתקין אמצעים טכנולוגיים שיגנו על קטינים מפני גישה לחומרים מזיקים. הוא מתיר לספריה להסיר את החסימה כדי לאפשר גישה לאותם תכנים לצורך מחקר בתום לב ולמטרות חוקיות אחרות. הסיוע הפדראלי שהחוק דיבר בו הסתכם ב- 2002 ביותר מ- 200 מיליון דולר ו- 95% מהספריות הציבוריות בארצות הברית נהנו ממנו. השלכותיו של החוק היו אפוא רחבות.

הערכאה המחוזית קבעה שהגישה לאינטרנט כמוה כגישה לאזורים ציבוריים מסורתיים כדוגמת מדרכות ופארקים. הגבלתה מטעמים של תוכן נוגדת את חופש הביטוי לפיכך בטלה. דעת הרוב בבית המשפט העליון (מפי השופטים רינקוויסט קנדי וברייר) חלקה על פסיקה זו. ספריות ציבוריות מקדמות מטרות ראויות של לימוד והעשרה תרבותית. דרוש להן שיקול דעת רחב כדי להחליט איזה חומר לרכוש ולהציג למבקריהן. האינטרנט אינה יותר מאשר הרחבה טכנולוגית של ערימת הספרים והגישה אליה לא נועדה לעודד מגוון דעות של דוברים פרטיים אלא לאפשר מחקר, לימוד והנאה על ידי אספקת חומרים מבוקשים ובעלי ערך, קבע השופט רנקוויסט. תפקידה המסורתי של הספריה הוא לזהות חומרים בעלי ערך ואותו עליה לבצע גם באינטרנט. היות שמרבית הספריות אינן מחזיקות חומרים פורנוגרפיים אין זה הגיוני לגבש אמת-מידה אחת לבחינת שיקול דעתן בעולם הפיסי ואחרת לבחינת שיקוליהן בקשר עם העולם המקוון. הכמות האדירה של אתרי אינטרנט אינה מאפשרת בדיקה פרטנית של כל אתר ואתר. סביר אפוא שספריות ימנעו גישה לקטגוריות של תוכן בלא שיפוט אינדיבידואלי של כל אתר ואתר. אפילו חוסמות התוכנות ביתר תכנים לגיטימיים, ניתן להקל על כך בקלות על ידי פניה של המבקר בספריה אל הספרן בבקשה להפסיק את פעולת הסינון. אכן, עלולה להגרם למבקש מבוכה מפניה כזו אבל "החוקה אינה מבטיחה את הזכות לרכוש מידע בספריה הציבורית בלא כל חשש למבוכה". הואיל שכך, השופט רנקוויסט - ומצטרף אליו בכך גם השופט קנדי - אינו מוצא בעיה חוקתית של ממש בסינון היתר.

פרידה דרמטית

כנגדם השופט ברייר על אף שהוא תומך בדעה שה- CIPA אינו פסול חוקתית, מציג דעה מצמצמת פחות. אכן החוקה מגינה על הזכות לקבל מידע ורעיונות וברייר גם מאשר שהאינטרנט משולה לספריה ענקית, אולם מטרות החוק הן לגיטימיות ומחויבות סינון באמצעות תוכנה מאפשר אמצעי זול ויעיל יחסית להגשמת מטרותיו. איש לא הציע אמצעי יעיל יותר. בקשת מבקר להסיר את החסימה אינה מכבידה יותר מבקשתו לסייע לו בחיפוש ספר שהוא זקוק לו באותו רגע. משכך, הוא אינו מוכן לקבוע שהנזק לחופש הדיבור הנובע מהחוק אינו שקול כנגד מטרותיו הלגיטימיות.

דעת המיעוט מציבה את הסוגיה בהקשר הנכון: השאלה איננה אם ספריה יכולה לסנן תכנים אם לאו, קובע השופט סטיבנס, אלא האם הקונגרס יכול לכפות זאת עליה. ה- CIPA הוא מגבלה לאומית רחבה על גישת בגירים לכמות עצומה של מידע חיוני. מרבית המידע הזה הוא דיבור מוגן על-פי החוקה . היות שכך, החוק המגביל גישה אליו אינו חוקתי.

סטיבנס מפרט את מגרעותיהן של תוכנות הסינון. בעוד שהחוק אוסר על ביטויים חזותיים מזיקים, התוכנות מבוססות על ניתוח מילים ומשפטים. אף תוכנה אינה מזהה דמויות. לפיכך אין זה נמנע שכמות מהותיות של תוכן פורנוגרפי לא תסונן לעולם, מצד אחד, ואלפי אתרים המכילים תוכן תמים יסוננו, מצד שני. לשיטתו, אלטרנטיבות רבות מאפשרות להשיג את מטרות החוק בלא פגיעה רחבה מדי בביטוי. לדוגמה, הסכמת הורים או נוכחותם בעת גלישה לא מסוננת (והשופט סאוטר אחריו יציע אזורים בספריה המיועדים לגלישת בוגרים בלתי-מסוננת, שאינם חשופים לעין המתבונן התמים מהחוץ והפניית קטינים רק למחשבים מסוננים). לא רק זאת: עד שהסינון לא יוסר, המבקר לא יידע מה תוכן האתר והאם יש סיבה לבקש מהספרן להסיר את החסימה. משול הדבר לדרישה שחלק ניכר מחומרי הקריאה של הספריה יוחזקו בחדרים או ארונות נעולים ובלתי מסומנים, קובע סטיבנס. "חוק המונע קריאה בלא הסכמה רשמית, כמו חוק המונע דיבור בלא הסכמה, מהווה פרידה דרמטית מהמורשת הלאומית שלנו ומהמסורת החוקתית", הוא אומר.

צנזורה כפשוטה

השופט סאוטר חריף ונחרץ ממנו. לשיטתו, אין המדובר במימוש תפקידה המסורתי של הספריה לברור חומרים בעלי-ערך, אלא בצנזורה כפשוטה. ספריה ציבורית אכן בוחרת אילו חומרים להציג ואילו לא, אבל זאת בשל שיקולים של תקציב ומקום. חסימת האינטרנט שונה מכך מהותית. היא אינה הכרחית מטעמי תקציב ומקום; היא מבוצעת לאחר שהכסף הנחוץ לגישה לאינטרנט כבר הוצא. ההשוואה הנכונה היא לפיכך לאנציקלופדיה שנרכשה - ואז נתלשו ממנה דפים עם תוכן הנחשב בלתי הולם למבוגרים. "אנו יכולים להריח ריח רע כשספריה חוסמת חומר שכבר נמצא בשליטתה, כשם שאנו מריחים זאת כשספריה מסלקת ממדפיה ספרים שלא מסיבות של בלאי, העדר רלבנטיות ואי דרישה", הוא קובע.

"הגלישה ברשת מאפשרת לנו לקבוע את נתיב המידע, את עיבודו ואת עריכתו ועל ידי כך לקבוע את משמעותו בעצמנו", אומר ד"ר בירנהק במאמרו, "החופש לגלוש בספריות ציבוריות". "החופש לגלוש רחב מזכות הציבור לדעת... עניינו כל סוג של מידע ולא רק מידע שחובר על ידי השלטון או נמצא בידיו". דעת הרוב בבית המשפט העליון של ארצות-הברית סבורה אחרת.