ההוכחות היו חד-משמעיות: בידי בעל הגלריה היו תמונות של פסל הברונזה שנגנב; רישומי המחשב של מערכת האזעקה הראו כי בשעה 03:16 נותקה המערכת; רגע לאחר מכן תעד הווידאו הדיגיטלי דמות עטוית מסכה חולפת במהירות במסדרון לאולם התצוגה - והשומר הכפות השלים את הפרטים החסרים. לבית המשפט לא היה ספק. הוא חייב את חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח לבעל הגלריה. רק פגם אחד היה בתוצאות ההליך, והוא נסתר מעין כל: פסל הברונזה לא היה ולא נברא. ממילא לא התרחש שוד כלשהו. הראיות האלקטרוניות נבדו כולן, אבל הן היו נטולות פגם. איש לא יכול היה לדעת שהתמונה נוצרה במחשב, שרישומי המערכת טופלו בזהירות ושהווידאו הדיגיטלי עבר עריכה באמצעות אלגוריתם מתוחכם. השומר, ששוחד ושיקר, הקנה מימד של אמינות לראיות. ההליך המשפטי לא יכול היה להסתיים אחרת.
אין זה סיפור אמיתי. מאידך, הוא גם לא בדיון. הטכנולוגיה הדרושה לביצוע התרמית שתוארה כאן, זמינה ברובה המכריע כבר היום. השגתה ותפעולה אינן דורשות תחכום או משאבים מרובים. מן הסתם רק טביעת הדמות המסתורית בווידאו עדין איננה מעשה טריוויאלי. אבל גם זה ישתנה במהירות: במכון ויצמן למדע ברחובות קיימות זה זמן טכנולוגיות לעיבוד סרטי וידאו דיגטליים, המאפשרות למחוק דמות מסרט באופן שלא נותר לה זכר. גרוע מכך: הן אינן מאפשרות לזהות שהסרט טופל. התוצאה - ראיות אלקטרוניות מציבות אתגר חדש בפני בתי המשפט. בניגוד לסברה המקובלת כאילו חיים מתועדים יקלו על ההליך השיפוטי, בעולם דיגיטלי תזכה האמנות העתיקה של ברירת האמת מהשקר לתחייה מחודשת.
מרבית המידע בעולם הוא יציר תהליכים ממוחשבים. מכאן נובע שראיות אלקטרוניות יעסיקו את בתי המשפט יותר ויותר. זהו תהליך טבעי. אין טעם לנסות לעצור אותו, מה גם שגלומים בו יתרונות לא מעטים: חסכון בעלויות, ייעול ההליך, פשטות האיחזור, נוחות הסקת המסקנות ועוד (רע"א 2450/01 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נה (4), 385). אבל תהליך טבעי מחייב היכרות אינטימית עם אופייה הכל-כך שונה של הראיה האלקטרונית. בינה לבין הראיה הפיסית-החפצית אין כמעט כל דמיון. לא זו בלבד שהיא מחייבת גישה זהירה, היא מחייבת גם שינוי בעקרונות מושרשים היטב בדיני הראיות. לדוגמה, כללי הקבילות הקלאסיים (כלל הראיה הטובה ביותר ואיסור עדות שמועה) פוסלים מניה וביה ראיות אלקטרוניות מבלי שתהיה להן תקומה.
ראיה אלקטרונית נוצרה, עובדה, אוחסנה או אוחזרה באופן אלקטרוני. אופייה כראיה יכול שיושפע במישרין מהתהליכים האלקטרוניים שעברה והיא אינה נושאת ביטוי פיסי מובהק לאמיתותה (כדוגמת חתימה). ראיה כזו יכול שתהיה קובץ של מעבד תמלילים (לרבות אם הודפס וכל עוד אינו חתום), נתוני יומן ממוחשב ('לוג') המתעד באופן שגרתי פעולות שביצעה מערכת אלקטרונית, קובץ קול כדוגמת שירי ה- mp3 הזמינים להורדה ברשת האינטרנט, מסמך שנסרק למערכת של ארכיבאות אופטית, נתוני מכשיר רפואי שתועדו במדיה אלקטרונית ועוד.
הראיה החפצית היא מקובעת. מרגע שנוצרה, קשה לשנותה בלא להותיר סימנים לכך. קשה גם לייצר ראיות כאלה יש מאין בלא שניתן יהיה להיווכח מתוך הראיה עצמה כי היא זויפה. זכור לכל הניסיון להעליל על שופט בית המשפט העליון, תאודור אור, סיפור בדים באמצעות מסמכים בדויים. העובדה שמכתבים ודו"חות זויפו היתה גלויה על פניהם. זיוף מתוחכם עדין יאפשר בדיקה גרפולוגית. עלותה של בדיקה כזו אינה גבוהה. היא נמצאת בהשג ידם של מרבית בעלי הדין. תוצאותיה מדויקות מספיק כדי לזכות בהכרה משפטית. ראיה דיגיטלית, לעומת זאת, שונה בתכלית. היא ניתנת לשינוי ומניפולציה קלים - בין אם כחלק תקין מתהליך העיבוד הממחושב שלה, בין אם בשל תקלה (הפסקת חשמל או וירוס מחשב, לדוגמה) ובין אם באופן מכוון וזדוני. מרגע ששונתה כך, קשה מאד - ולעתים קרובות בלתי אפשרי ממש - להבחין בשינוי.
באתר האינטרנט worth1000.com מוצגים, לדוגמה, פסלים של ראשיהם של שחקני קולנוע ידועים. חלקם עשויים מתכת, ואחרים עשויים אבן או שיש. אותות הזמן ניכרים בפסלים. חלקם שחוקים ומחוררים, אחרים חלודים ויש עליהם בהרות וכתמים שהזמן גרמן. כך, למשל, ראשו המפוסל בברונזה של שחקן הקולנוע ויל סמית (http://tinyurl.com/74vi). אבל הפסל לא היה ולא נברא. זהו עיבוד ממוחשב לתמונה שגרתית. גם היא נמצאת באתר. ואי אפשר להבחין בתמונה שזויפה. אם תודפס על-גבי ניר צילום, לא יהיה דבר שיבחין בינה לבין תמונה "אמיתית". אין פירושו של דבר שמומחה מתוחכם לא יוכל לנתחה ולראות את ההבדלים, אלא שאם יתעורר חשד שמדובר בזיוף - העלות של הוכחתו תאמיר, היא תחייב דיסציפלינות אחרות מאלה הדרושות כיום ואין זה ברור כלל שמומחה יידע להוכיח אם אמנם מדובר בזיוף. אם יש תמונה של פסל ואי אפשר להוכיח שהיא מעובדת מחשב, כיצד תוכיח שהפסל לא היה כלל? מבחינת המשפט הפסל קיים אם אי אפשר להפריך את הראיות לקיומו.
הדיוק מחייב לקרוא לראיה אלקטרונית בשם "ראיה דיגיטלית", מפני שהיא מורכבת מסיביות מחשב. סיבית (bit) היא חלקיק היסוד של עולם המחשבים. "סיבית" הוא קיצור של "סיפרה בינארית" כשם ש- bit באנגלית הוא קיצור של Binary Digit. סיבית יכולה להחזיק אחת משתי הספרות - אחד או אפס. אלה המספרים בשיטה הבינארית. "בייט" הוא רצף של שמונה סיביות - זוהי יחידת מידע גדולה דיה לציין אות. 1024 בייטים הם קילובייט ו- 1024 קילובייט הם מגהבייט. יוצא, שיחידות מידה אלה, המציינות את נפחם של קבצים אלקטרוניים, מבטאות בעצם אורכו של מספר בשיטה הבינארית. קובץ דיגיטלי הוא לפיכך רק מספר גדול מאד. לראיה החפצית משמעות מוחשית ברורה, אחת ויחידה. פסל, אם לשאול את הדוגמה הקודמת, הוא לעולם פסל. אבל אם קובץ דיגיטלי אינו אלא מספר, רק התוכנה נותנת לו משמעות. לפיכך, יכול שקובץ-מספר יקבל משמעות מסוג מסוים בתוכנת מחשב אחת ומשמעות אחרת לגמרי בתוכנת מחשב אחרת. באינטרנט, לדוגמה, נמצא קובץ מחשב בסיומת gif המציג תמונה (לא מאד מוצלחת...) של דינוזאור (http://tinyurl.com/74vp). אם רק תשונה הסיומת של הקובץ ל- zip יתברר שהוא מחזיק קוד מחשב שונה לגמרי. ודוק: שינוי הסיומת אינו משנה דבר בקובץ עצמו. לא נעשתה כל התערבות בקוד המקור של הקובץ. השינוי רק גורם לכך שקובץ שנפתח קודם לכן באמצעות תוכנה גרפית, יפתח כעת באמצעות תוכנה לכיווץ קבצים, כדוגמת WinZip. והנה, שתי תוכנות שונות מגלות שלאותו אוסף של ביטים יש משמעות אחרת לגמרי. דוגמה זו - אחת מני רבות - מקפלת בתוכה שיעור חשוב: לראיה דיגיטלית אין בהכרח משמעות אחת ויחידה. קובץ אחד עלול להתגלות כאחר לגמרי. מי ששולט במשמעות המידע הדיגיטלי הוא מי ששולט בתוכנה שבאמצעותו המידע מאוחזר ומעובד. אדם זה יכול להיות המתכנת המקורי של התוכנה, צד שלישי שלמד על קיומה של "דלת אחורית" בתוכנה, מישהו שגילה דרך לנצל יכולת שימושית ותמימה לחלוטין של התוכנה באופן חדש, ארגון הביון ששתל קוד עוין בתוכנה או מי שהחדיר "סוס טרויאני" או וירוס למחשב המשתמש. וכמובן, הם יכולים להיות כולם ביחד.
בשבוע הבא: האם הראיה האלקטרונית נצחית רק מפני שאינה נתונה לבלאי ושחיקה?
כותב המאמר מודה לשחר שמש ולגלעד בן יוסף מעמותת "המקור" על ההערות והאבחנות המחכימות שתרמו למאמר זה.