מהו המחיר החברתי והמשפטי שראוי לשלם על מנת לבער את תופעת פורנוגרפיית הילדים ברשת האינטרנט? בשאלה זו עסקו לאחרונה שני מחקרים בארצות הברית. בין השאר הם בחנו חוק חדש, המטיל את מלאכת הצנזורה על ספקי גישה לאינטרנט. מסקנות המחקרים מעוררות ספקות כבדים ביחס ליעילות של סינון התוכן בשיטות הטכנולוגיות המקובלות כיום. יתר על כן, גורסים המחקרים, חופש הביטוי והאינטרס לשמור על זרימה חופשית של מידע באינטרנט נפגעים פגיעה קשה במהלך הניסיונות לחסום גישה לתכנים פדופיליים.

רגולציה של תוכן מול זרימה חופשית של מידע

רשת האינטרנט חוצה גבולות, מבוזרת ובלתי נשלטת על ידי מדינות וממשלות. ככזו היא משמשת לזרימת מידע באופן חופשי ברחבי העולם. עם הגידול המואץ בשימוש ברשת, החלו משטרים, מדינות וגופים פרטיים, לבחון דרכים להגביל תכנים, שהם תופסים כפוגעניים. מגמה זו באה לביטוי מובהק במשטרים לא דמוקרטיים. עם זאת היא צוברת תאוצה בשנים האחרונות גם במדינות המערב. כך נעשים ניסיונות לחסום הפצה של תכנים בעלי אופי פורנוגרפי, ביטויי שנאה וגזענות, קידום ותמיכה בטרור ועוד. רשויות אכיפת החוק מוצאות עצמן בלא יכולת מעשית להסיר אתרים בעלי תוכן בלתי רצוי, שכן לעתים קרובות מאוחסן האתר במחשב שרת הנמצא במדינה אחרת. הפיתרון לבעיה נמצא בטכנולוגיות לסינון מידע: אמצעים המיועדים לחסום מידע לא רצוי מלהגיע למחשבי המשתמשים, על פי הגדרות קבועות מראש.

כללית, קיימים שני אופנים להסדרת סינון תוכן באינטרנט: "סינון פרטי" (או "הסדרה עצמית") נעשה באמצעות תוכנות הנרכשות על ידי אדם או ארגון ומותקנות במחשבים האישיים של רוכש התוכנה. כך לדוגמה תחסום חברה את גישת עובדיה לאתרים פורנוגרפיים או אתרי מסחר אלקטרוני במהלך עבודתם, והורה ימנע מילדיו מלצפות בתכנים פוגעניים ואלימים הזמינים למכביר ברשת. הסינון האישי הוא וולונטרי באופיו ואינו פרי הנחיה או הוראה של רשות ציבורית. לכן הוא נתפש על פי רוב כלגיטימי. "סינון ציבורי", לעומתו, מתרחש כאשר רשות שלטונית מבקשת למנוע גישה לתכנים פוגעניים על ידי מגזרים שלמים באוכלוסיה. חסימת התוכן הפוגעני נעשית על פי רוב בעזרת אמצעי סינון המוצבים בצמתים מרכזיים ברשת, בהם עובר המידע בדרכו למחשבי המשתמשים, או במרכזי גישה ציבוריים לרשת (כגון בספריות ציבוריות).

במדינות מסוימות נעשה הקישור לאינטרנט באמצעות מתקני תשתית תקשורת מרכזיים. במתקנים אלה ניתן להתקין אמצעי סינון שיחסמו תכנים בלתי רצויים. כך נוהגת למשל ערב הסעודית, בה עוברים התכנים דרך שרתים מתווכים (proxy servers). השרתים הסעודיים בוחנים את כל הבקשות למידע וחוסמים כל אתר הנחזה להכיל מידע אסור, ואף דפים מסוימים מתוך אתרים כאלה. זוהי שיטה יעילה לחסימת תוכן, אך היא בלתי ישימה לחלוטין במדינות שבהן רשתות התקשורת מבוזרות ומאופיינות בריבוי קישורים בין ספקי גישה. נפחים גדולים של תעבורה ברשת הופכים שרתי proxy ליעילים עוד פחות, שכן במקרה זה נדרשים מאות ואף אלפי שרתים כאלה כדי לסנן תכנים מבלי לפגוע בקצבי העברת התכנים. רכישה, התקנה ותחזוקה של מספר כה רב של שרתים כרוכה בעלויות כבדות מאד ובלתי כדאיות.

חסימת כתובות IP כחלופה זולה וקלה ליישום

בארצות הברית נמצאה חלופה למודל הסעודי בדמות של תכנות נתבים (routers) של ספקי גישה לאינטרנט לדחות אתרים פוגעניים לפי כתובות ה - IP שלהם. כתובת IP מזהה מחשבים ומכשירים נוספים המחוברים לרשת האינטרנט. זוהי כתובת נומרית, הבנויה מארבעה מספרים מופרדים בנקודות. שכל מספר יכול לנוע בין אפס ל - 255 (כך למשל 194.90.1.5 היא כתובת IP). רשת האינטרנט מנתבת את המידע על פי כתובות ה - IP של היעדים אליהם הוא משוגר. לשם כך מתורגמות הכתובות המוכרות שמקלידים המשתמשים (כדוגמת http://cnn.com) לכתובת IP. הנתבים הם רכיבי חומרה שתפקידם לנתב את כל תעבורת האינטרנט ליעדם. ניתן לתכנת נתבים של ספקי גישה לאינטרנט לדחות כל בקשה לאתר שתוכנו אינו רצוי בהתאם לכתובת ה - IP שלו וכך לחסום את הגישה לאתר.

אלא שאליה וקוץ בה - כתובת IP אינה ייחודית לאתר אחד, אלא כמעט תמיד משותפת לעשרות, מאות ואף אלפי אתרי אינטרנט. לכן חסימתה מונעת גישה גם לאתרים תמימים רבים. בשנת 1999 אומצה גירסה חדשה לפרוטוקול העברת המידע באינטרנט (HTTP version 1.1) על-ידי כל הדפדפנים ומחשבי השרת המודרניים, המאפשרת למספר רב של אתרים להתקיים תחת כתובת IP אחת. לפי גירסת הפרוטוקול החדשה, כאשר משתמש שולח באמצעות הדפדפן בקשה לאיתור אתר מסוים, כוללת הבקשה את כתובתו של האתר, יחד עם שמו של מחשב השרת בו האתר מאוחסן. כך נמנע בלבול בין אתרים שכתובתם זהה אמנם, אך הם מאוחסנים במחשבים שרתים שונים. שיטה זו ידועה בשמות "אירוח אתרים וירטואלי", "אירוח אתרים על בסיס שמות" או "שיתוף כתובות IP" והפכה לתקן מחייב על ידי הארגונים האחראים על הקצאת כתובת IP לאתרים.

87% מכל שמות המתחם הפעילים חולקים את כתובת ה - IP שלהם. כך מעלים נתונים שנאספו על ידי בנג'מין אדלמן ומוצגים במחקר שפרסם לאחרונה במרכז ברקמן לאינטרנט וחברה שבבית הספר למשפטים בהרוורד. כשני שלישים מהם אף חולקים את כתובת ה - IP עם לפחות חמישים אתרים נוספים. מחקר נוסף שפורסם על ידי המרכז לדמוקרטיה וטכנולוגיה בוושינגטון, בוחן את ההשלכות המשפטיות והפוליטיות הנובעות משיטת חסימת כתובות IP, אגב חוק חדש במדינת פנסילבניה, המחייב ספקי גישה לאינטרנט לחסום אתרי פורנוגרפיית ילדים. מסקנת שני המחקרים דומה: שיטת סינון תכנים בדרך של חסימת כתובות IP איננה יעילה מבחינה טכנולוגית ופוגעת בזכויות אדם מעבר לנדרש.

החוק בפנסילבניה - כוונות טובות לצד השלכות שנויות במחלוקת

בשנת 2002 התקבל במדינת פנסילבניה חוק המעמיד ספקי גישה לאינטרנט בפני סכנת הרשעה בפלילים, אם לא יחסמו גישה לאתרי פורנוגרפיית ילדים. אחריות הספקים חלה גם אם אינם מאחסנים במחשביהם את האתרים הללו ואין להם כל קשר אחר למפיצי התוכן הפוגעני. הליך האכיפה פשוט ומזורז - התובע הכללי מבקש מבית המשפט צו במעמד צד אחד לחייב ספק גישה לחסום גישה לאתר מסוים. בבקשה מציין התובע את כתובתו של האתר (URL) ומצהיר כי קיימת עילה מסתברת לכך שהאתר מכיל תוכן המפר את האיסור על ניצול מיני של ילדים. ספק הגישה אינו צד להליך ולא ניתנת לו הודעה מוקדמת או זכות להתנגד לבקשה. הפרת החוק מציבה את ספק הגישה בפני סנקציה פלילית שעלולה להגיע עד קנס של 30,000 דולר ומאסר עד 7 שנים. החוק איננו מציין מהי השיטה הנדרשת לשם חסימת הגישה לאתרים ומותיר העניין לשיקול דעתו של ספק הגישה.

הלכה למעשה, קיימות בפני ספק הגישה שתי אפשרויות מעשיות לחסום את הגישה לאתרים: האחת, חסימת כתובת האתר (URL - לדוגמה: http://www.kidsex.com) - והשניה, חסימת כתובת ה- IP של האתר. חסימת כתובת של אתר מחייבת עריכת שינויים במאגר המידע של ספק הגישה המשמש לתרגום כתובתו של האתר לכתובת ה - IP. השינוי יתבטא בכך שבקשת משתמש לגשת לכתובת אתר מסוים לא תיענה. הבעיה היא שמשתמשים רבים אינם נעזרים במאגרי המידע של ספק הגישה שלהם לשם איתור כתובות האתר, אלא במאגרים של ספקים אחרים. כך גם אם ספק גישה יחסום גישה לכתובת אתר מסוים, עדיין יצליחו משתמשים רבים המנויים לשירותיו לגשת לאתר הנחסם (ובכך יעמידו את ספק הגישה בפני סכנת אישום פלילי).

האפשרות המעשית יותר, אם כן, היא חסימת כתובת ה - IP של האתר, אלא שבכך, כאמור, נחסמים אתרים תמימים רבים ונפגע ביטוי מוגן בהיקף נרחב. אין חולק על כך שביעור נגע פורנוגרפיית הילדים מהרשת הוא תכלית ראויה. עם זאת, מסיקים המחקרים, שיטה זו של סינון תכנים פוגעת פגיעה קשה בחופש הביטוי של בעלי אתרים רבים על לא עוול בכפם ופוגמת באופן הנראה כעולה על הנדרש בזרימת המידע באופן חופשי - נשמת אפה של רשת האינטרנט.

דוגמה מובהקת לכשלים הנובעים מחסימת כתובות IP היא ביישומה על אתרים המעניקים למשתמשים שירות לבניית אתרים אישיים תחת האתר הראשי (כדוגמת www.geocities.com). חסימת כתובת ה - IP של אתר אישי אחד המכיל תוכן פוגעני עשויה לחסום גישה למאות ואף לאלפי אתרים אישיים אחרים, החולקים עם האתר את אותה כתובת.

ב - 16.4.2002 דן בית המשפט העליון בארצות הברית בתוקפו החוקתי של חוק פדרלי (The Child Pornography Prevention Act of 1996) שהרחיב את האיסור על פורנוגרפיית ילדים לא רק לשימוש בפועל בילדים, אלא גם לכל תיאור חזותי (לרבות באמצעים ממוחשבים) של קטין במהלך אקט מיני. בפוסלו את החוק קבע בית המשפט כי החשש להשתקת ביטוי מוגן פוגע בציבור יותר מהאפשרות לאי ענישה של תוכן פוגעני.

אם יפסל גם החוק החדש בפנסילבניה, יהיה זה איתות לרשויות השלטון בארצות הברית, כמו גם במדינות רבות אחרות, כי חסימת כתובות IP היא דרך שגויה למאבק בתוכן פוגעני באינטרנט. השארת החוק על כנו תשמש לעומת זאת כציון דרך במאבק הניטש על הסדרה של תוכן באינטרנט.