האינטרנט מציפה את משתמשיה בדואר אלקטרוני שלא ביקשו לקבל. הודעות מסחריות, שאינן מעניינות איש, זורמות מכל קצווי תבל לתיבת הדואר האלקטרוני של המשתמש. לעתים קרובות הן כוללות מנגנון המאפשר למשתמש להודיע שהוא מבקש שלא לקבל עוד הודעות מאותו שולח. לרוב הוא מתבקש באדיבות לשגר את ההודעה בחזרה לשולחה ולכתוב בשורת הנושא את המלה unsubscribe. אבל לעתים קרובות לא פחות, המאמץ אינו מניב תוצאות. המסר, שאמור לגאול את המשתמש ממבול ההצעות שלא ביקש מעולם לקבל, חוזר אליו – או שגרוע מזה, ההודעות מוסיפות לזרום באין מפריע. הסיבה? כאשר טורח אדם לשגר הודעה המבקשת לחדול ממשלוח דואר אלקטרוני, הוא מעיד שתיבת הדואר שלו פעילה ויש הקורא את תוכנה. ספקים מסוימים רואים בכך סיבה מספקת להוסיף ולשלוח לאותו אומלל עוד ועוד דואר אלקטרוני. וכך, לדוגמה, החתום מטה מקבל זה שנים הצעות לרכוש טונר למדפסת מ- Benchmark Supplies בארצות-הברית, ולא יעזור שהם שם ואני בישראל הרחוקה ואין סיכוי שאי פעם ארכוש מהם דבר וחצי דבר. אין פלא שדואר מסוג זה זכה לכינוי הגנאי "דואר זבל".

מה הדינים הנוהגים ביחס לקבלת דואר אלקטרוני כזה? האם אפשר, סתם כך, לשגרו אלינו מבלי שביקשנו זאת כלל ועיקר? במדינות שונות, מתברר, נוהגים דינים שונים. סעיף 10 להצעת הדירקטיבה האירופאית בנושא מכירה מרחוק (European Distance Selling Directive) מבחין בין שניים אלה: בעת השימוש לצרכי מכירות במערכת חיוג אוטומטית, שאינה מצריכה התערבות אנושית, ובמשלוח פקסים - יש לקבל הסכמה מראש של הצרכן. אולם השימוש באמצעי תקשורת אחרים פרט לאלה שצוינו לעיל, אפשרי אלא אם יש התנגדות ברורה מצד הצרכן. כלומר, דואר אלקטרוני שלא נתבקש ניתן לשלוח אלא אם המקבל התנגד לכך. הדירקטיבה התקפה כבר עתה בעניין זה- Directive 97/66/EC - מורה בסעיף 12(1) הוראה זהה, המוגבלת לפקסימיליה ולמערכות התקשרות אוטומטיות, אך אינה חלה על דואר אלקטרוני. לעומת שתי אלה, הצעת הדירקטיבה בעניין עיבוד מידע אישי וההגנה על פרטיות בתחום התקשורת האלקטרונית מ- 12 ביולי שנה זו מורה בסעיף 13(1) לה כי יש צורך בהסכמה מראש גם למשלוח דואר אלקטרוני. לפי שעה, כל עוד לא נתקבלה ויושמה ההנחיה המחייבת בענין ההגנה על פרטיות בתקשורת אלקטרונית, ככל שיש במדינות האיחוד האירופי חקיקה האוסרת על משלוח דואר אלקטרוני מסחרי, חלק מן המדינות דורשות שינתן מנגנון המאפשר לצרכן-המקבל לחדול מקבלת דברי דואר נוספים (opt-out) וחלק מחייבות שלא יישלח דואר כזה בלא קבלת הסכמה מראש (opt-in).

בארצות-הברית טרם התקבלה חקיקה פדראלית טרם בנושא. שתי הצעות חוק חדשות התלויות ועומדות בפני בית הנבחרים והסנאט - Unsolicited Commercial Electronic Mail Act of 2000 [H.R.3113.RH], Controlling the Assault of Non-Solicited Pornography and Marketing Act of 2000 [S. 2542]. הצעות אלה דורשות שדברי דואר שלא התבקשו יכלול הודעות בדבר הדרך שבה יש לנקוט כדי לחדול מקבלתן (opt-out). חוקים מדינתיים בקולורדו, איידהו, איווה, מיסורי וטנסי אימצו גם הם את מנגנון ה- opt-out כאמצעי להימנע מקבלת דואר זבל. מידע על החקיקה בנושאים אלה ניתן למצוא ב- http://www.spamlaws.com. באוסטרליה, אגב, הגישה דומה - איגוד תעשיית האינטרנט האוסטרלית ממליץ על מדיניות של opt-out.

ומה בישראל? חוק הבזק, התשמ"ב - 1982 מורה בסעיף 30א. כי המשגר דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב, של הנמען, דינו - קנס כקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; פניה חד-פעמית מטעם משגר לנמען שהינו בית עסק, הכוללת הצעה להסכים לקבלת דברי פרסומת מטעמו, באמצעות פקסימיליה, לא תהיה עבירה לפי סעיף זה". הווה אומר, החוק הישראלי מדבר במנגנון מסוג opt-in ביחס להודעות פרסומת בפקסימיליה. דואר אלקטרוני בשמו המפורש? הס מלהזכיר. דמיונו של המחוקק לא הגיע עד לשם. אפשר שבתי המשפט ייטו ליתן למילה "פקסימיליה" משמעות רחבה, ולפרשה כך שתחבוק גם דואר אלקטרוני. ככלות הכל הן משלוח פקס והן משלוח מסר אלקטרוני מנצלים את משאבי המשתמש כדי לשגר אליו פרסום שלא ביקש כלל לקבל. בפקסימיליה מדובר בניר ובדיו המשמשים בהדפסת המסר. בדואר אלקטרוני מדובר בזמן החיבור לאינטרנט ובמערכות המחשב שמשתמש ייעד לתכלית אחרת לגמרי. אם כך יהיה, תלך ישראל בעקבות הדרישה האירופית המגנה יותר על פרטיות המשתמש, ולא בעקבות הגישה המשתקפת בהצעות החקיקה האמריקניות.