ב - 26.10.2002, במהלך בזק וללא התנגדות של ממש, אושר חוק הלחימה בטרור החדש בארצות הברית (USA Patriot Act). החוק שינה ללא הכר את יכולתו של השלטון לחדור לתחום הפרט, לרבות במרחב המקוון. ה - Patriot Act משמש לא רק אבן דרך ביחסי הפרט עם השלטון בארצות הברית, אלא גם מקור להשפעה ומודל לחיקוי במדינות נוספות. עד עתה נחקקו חוקים ברוח דומה גם בקנדה ובאנגליה.

ההתעסקות האינסופית של כוחות הביטחון במניעת טרור מעלה את השאלה מדוע לא נחקק חוק דומה גם בארץ? מהתבוננות בהוראות הדין בישראל מתברר שהתשובה פשוטה - כנראה שאין צורך בכך.

החוק הפטריוטי והאומה המתגייסת

תחת הכותרת "לחימה בטרור" הרחיב החוק האמריקני את יכולתן של רשויות החקירה לבצע האזנות סתר, לקבל נתוני תקשורת, לחפש אחר מסמכים וחומר מחשב ולזמן בני אדם לעדות או להצגת מסמכים. ההכשר שניתן ל - FBI להפעלת ה -1000 DCS (או בשמה הקודם והידוע יותר - Carnivore) היא דוגמא מובהקת לשינוי. מערכת זו מותקנת על גבי השרתים של ספק שירותי אינטרנט ומסוגלת לעקוב אחר כל תעבורת האינטרנט של מנויי הספק. במשך שנים הכחיש ה - FBI את קיומה של ה - Carnivore. כאשר נחשפה, לאחר מאבק עיקש שניהלו ארגונים להגנה על זכויות הפרט, זכתה לביקורת קשה בשל הפוטנציאל הגלום בה לעקוב אחר אזרחים תמימים. כיום הואץ השימוש ב - Carnivore. החוק החדש קובע כי לצורך קבלת צו לשימוש בה, די בכך שהמעקב יהיה רלבנטי לחקירה פלילית, אף אם הנעקב איננו החשוד בחקירה.

דוגמאות נוספות להרחבת סמכויות רשויות החקירה לפי החוק החדש קיימות למכביר:

• רשויות החקירה רשאיות כיום לקבל בנקל מידע ממאגרים של מוסדות רבים, לרבות בנקים, חברות אשראי ומוסדות לימוד וכן לבצע פעולות מעקב ממושכות במחשבים ציבוריים בספריות ובבתי קפה אינטרנטיים.
• ה - Patriot Act מחיל הוראות חוק העוסקות במודיעין ובריגול זר גם על אזרחי המדינה. הוראות אלה מתאפיינות במידה פחותה של איזונים ובלמים ומעניקות לרשות החוקרת כר פעולה נרחב לחדור לצנעת הפרט. כך למשל, רשאי בית משפט חשאי להעניק לרשות צו כללי, ללא ציון שמו של נשוא החקירה, המופנה לכל ספקי התקשורת במדינה והדורש לשתף פעולה במעקב וחיפוש. לטענת מתנגדי החוק החדש, צווים מסוג זה עומדים בסתירה להוראות התיקון הרביעי לחוקה, הדורש במפורש כי הצו יציין את מקום החיפוש והאנשים או הרכוש המיועדים לתפיסה.
• אמצעי הבקרה של בתי המשפט על פעולות רשויות הביטחון הופחתו במידה ניכרת. מגבלות לקבלת צווי האזנת סתר וצווי חיפוש הוסרו, צווי בית המשפט המיוחד לענייני ריגול זר הם על פי רוב חותמת גומי בלבד ובמקרים מסוימים, כמו השגת גבול במחשב, ניתן ליירט מסרים של אדם ללא קבלת צו כלל.
• החוק החדש הרחיב את האפשרויות לשיתוף מידע בין הרשויות השלטוניות השונות. שיתוף המידע לצרכי מניעת טרור אפשרי כיום ללא הגבלה על זהות הרשות המוסרת או מקבלת המידע או זהות העובדים שייחשפו למידע.
• גם הגדרת המונח "טרור" זכתה ל"מתיחת פנים" משמעותית בחוק החדש. כך למשל עשוי עתה מונח זה לכלול פעולות מחאה כנגד השלטון, חדירה למחשבים של רשויות ממשלתיות ופעולות נוספות שאינן בהכרח בעלות גוון טרוריסטי מובהק.

החוק החדש מדגיש את סמכויות השלטון על חשבון חירות הפרט. הסטה זו נעשתה בשמה של המלחמה בטרור אך היא מקיפה הרבה יותר וחולשת על פעילויות רבות שאינן קשורות ישירות למאבק בבן לאדן ודומיו. עם כניסתו של החוק לתוקף יצאו ארגונים להגנה על זכויות הפרט בביקורת על החוק, תוך ציון החשש שמא תעשינה רשויות החקירה שימוש לרעה בחופש הפעולה הרחב שניתן להן. נראה שהביקורת על רשויות הביטחון אינה נופלת לעת עתה על אזניים קשובות: מחקר חדש שפורסם לאחרונה על ידי מכון האריס בארצות הברית מגלה שרק 23% מהציבור אינם בוטחים ברשויות החקירה. עוד התברר כי רוב הציבור עדין מגלה הבנה ואהדה לפעולות מעקב וחיפוש, פיסיות ואלקטרוניות כאחד, על אף הפגיעה האפשרית בזכויותיהם של אזרחים תמימים.

האזנה לצ'ט בישראל

לתפיסה הביטחונית ולמאבק המתמשך באויבים מבית ומחוץ ניתן גיבוי תחיקתי בדין הישראלי. שורה של הוראות חוק מעניקות לרשויות הביטחון כר פעולה נרחב לנהל פעולות חקירה - ולצורך כך גם לחדור לצנעת חייו של אדם. הדוגמאות לכך הן רבות ומאמר זה יסקור את הבולטות שבהן.

• האזנת סתר מטעמים של בטחון המדינה נעשית לפי חוק האזנת סתר ללא צו בית משפט. לשם ביצוע האזנה כזו על ראש רשות ביטחון (השב"כ או המודיעין הצה"לי) להגיש בקשה בכתב לשר הביטחון או לראש הממשלה. "בהיתר", קובע החוק, "יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה, או זהות הקו או המיתקן, המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם הותרה, ומקום השיחות או סוגן, הכל אם הם ידועים מראש; כן יפורטו דרכי ההאזנה שהותרו". יוצא שמבחינת לשונו היבשה של החוק - ובהתעלם מיישומו, שאינו מוכר ברבים - הבקשה עשויה להכיל את דרך ההאזנה שהותרה בלבד, מבלי שצוינו זהות החשוד, המתקן המהווה מטרה להאזנה ומקום השיחות וסוגן. במקרים דחופים אף רשאי ראש רשות ביטחון להתיר האזנת סתר למשך 48 שעות ללא אישור השר.

  האזנת הסתר, נתפסת בדרך כלל כהאזנה לשיחה פיסית בין בני אדם או כהאזנה לשיחת טלפון ואולם משמעותה רחבה הרבה יותר וכוללת, בין היתר, גם האזנות לתקשורת בין מחשבים (דואר אלקטרוני, צ'ט באינטרנט וכיו"ב).

  החוק אינו מחייב את רשויות הביטחון עצמן לדווח על מהלך ההאזנה או על תוצאותיה. הדיווחים נעשים על ידי ראש הממשלה או שר הבטחון: אחת לשלושה חודשים הם נדרשים לדווח ליועץ המשפטי לממשלה, רטרואקטיבית, על היתרים שניתנו. פעם בשנה נדרש גם דיווח לוועדה מיוחדת של הכנסת, הדנה בעניין בדלתיים סגורות. הדיווח לוועדה, קובע החוק, הוא על מספר ההיתרים שניתן.

  אגב, אשתקד תוקנו תקנות האזנת סתר באופן ניכר, כאשר לראשונה הוענקו סמכויות להאזנת סתר גם לרשויות שאינן רשויות ביטחוניות (המשטרה, שירות הבטחון הכללי או אמ"ן). הרשות להגבלים עסקיים, הרשות לניירות ערך ואגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, הם רק חלק מהרשויות שניתן להן הסמכות להשתתף בביצוע ההאזנות. סמכות זו כוללת האזנות סתר הן למניעת עבירות והן מטעמי ביטחון המדינה.

שיתוף במידע

• בחודש מאי 1999, נכנס לתוקפו חוק חופש המידע. חוק זה הציב את ישראל בשורה אחת עם מדינות מתקדמות אחרות, שהגבילו את יכולת הרשות הציבורית לפעול הרחק מעינו הבוחנת של הציבור. החוק הכיר בזכותו של כל אזרח ישראלי או תושב לקבל מרשות ציבורית מידע בעל אופי ציבורי או מידע הנוגע אליו אישית.

  אך ההגנה על זכויות הפרט מול הרשות נבלמת באחת כאשר מדובר ברשות ביטחון. החוק מונע כל אפשרות לקבל מידע על פעילויותיהן של רשויות אלה בישראל. הסייג הוא קטגורי ואיננו מותיר כל פתח לדעת כיצד משתמשות רשויות הביטחון בסמכויות הנרחבות המוקנות להן.

  בתיקון משנת 1985 לחוק הגנת הפרטיות הוסף פרק המגביל את יכולתן של רשויות ציבוריות למסור מידע ולשתף רשויות אחרות במידע שברשותן. תיקון זה פסח על רשויות הביטחון, אשר זכו לפטור גורף מהאיסור על קבלה או מסירת מידע, כל עוד הדבר נעשה לשם מילוי תפקידה של הרשות ולא נאסר בחוק. מיהו הגוף אשר יבחן אם הרשות אכן מוסרת או מקבלת מידע רק לשם מילוי תפקידיה? זאת החוק אינו אומר. התוצאה היא שסמכות הפיקוח מסורה לבית המשפט. החוק מוסיף וקובע כי עובד רשות ביטחון לא ישא באחריות על פגיעה בפרטיות, אם נעשתה באופן סביר במסגרת תפקידו ולשם מילויו. התוצאה היא כוח רב לרשויות הבטחון להחליף ביניהן מידע, וסמכויות פיקוח קשות, יקרות ובעלות אופי חד-פעמי (עתירה לבימ"ש).

שירותי בזק לכוחות הבטחון

• סעיף 13 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) מחייב בעלי רישיון על-פי החוק (חברות טלפון, סלולר, כבלים וחברות תקשורת אחרות) לציית להוראה של שר התקשורת להעניק שירותי בזק לכוחות הביטחון (צה"ל, השב"כ, המוסד והמשטרה). ההוראה כוללת את סוג השירות הנדרש והאופן והדרכים למתן השירות. ההוראות אינן מוגבלות בנושאים וכך ייתכן שהשר יורה לתת שירותים המנוצלים, הלכה למעשה, לחקירות פליליות, לדוגמה, ולאו דווקא לעבירות נגד בבטחון המדינה. הוראת השר עשויה לכלול גם הנחיה לחברת התקשורת להתקין מיתקן, לבצע פעולת בזק או לבצע התאמה טכנולוגית למיתקן בזק, וכן הוראות לעניין שמירת סוד, אבטחת מידע והסיווג הביטחוני הנדרש לעובדים הנחשפים למידע המסווג. החוק איננו מגביל את סוג השירותים או הפעולות שיידרשו מחברת התקשורת ומטיל איפול מלא על תוכנה של הוראת השר.
• ב - 21.2.2002 התווסף חוק שירות הביטחון הכללי לספר החוקים הישראלי. סעיף 11 לחוק מכיל דרישות לשיתוף פעולה של חברות התקשורת עם השב"כ, בדרך של מסירת מידע. המידע איננו כולל תוכן שיחה כמשמעותה בחוק האזנות סתר, אך כולל כן נתוני תקשורת (מספרי טלפון, כתובות דואר אלקטרוני וכיו"ב) ומידע נוסף שהיקפו ייקבע בכללים שטרם נחקקו. ראש השב"כ מחויב בדיווח על היתרים שנתן לשימוש במידע שנאסף, לראש הממשלה, ליועץ המשפטי לממשלה ולועדת הכנסת לענייני השירות. גם פרטי הדיווח אמורים להיות קבועים בכללים, שטרם הותקנו.

סוף דבר: אם אינתיפאדת אל-אקצה ואירועי ה - 11 בספטמבר לא הניבו בישראל תיקוני חקיקה במישרין, אין זאת אלא משום שבדין הקיים יש סמכויות מספקות לרשויות הביטחון. איש אינו מטיל ספק בצורך להקנות סמכויות חקירה לכוחות הבטחון, בפרט בעצם הימים הללו. אולם יש מקום לטענה, שבד בבד עם הקניית סמכויות חקירה נרחבות, נדרשת שקיפות רבה יותר וביקורת אפקטיבית יותר על השימוש בהן - במיוחד כאשר קיימים כיום אמצעים טכנולוגים המאפשרים ליירט ולנטר מסרים של ציבורים שלמים באוכלוסיה.