הביטוי העיתונאי באינטרנט זכאי להגנה ככל ביטוי עיתונאי במדיה אחרת - כך קבע בית משפט במדינת ניו-יורק בפסק דין תקדימי מיום 5.12.2001 בעניין Banco Nacional de Mexico S.A. V. The Narco News Bulletin & co.. בכך העניק בית המשפט בניו-יורק לאתר חדשות מקוון ולכתביו הגנה מפני תביעת לשון הרע מקום בו הפרסום היה בעל עניין ציבורי והמפרסם לא פעל מתוך כוונה רעה - הכל על בסיס ההלכה ההיסטורית שנקבעה בעניין ניו-יורק טיימס נגד סאליוואן (1964).

מקסיקו בניו-יורק

את התביעה הגיש בנק מקסיקני פרטי נגד מספר עתונאים ונגד אתר חדשות מקסיקני בשם Narco News (http://www.narconews.com). זהו אתר חדשות, המספק לציבור הרחב ידיעות עתונאיות בנושא הסחר בסמים. הוא אינו מציע כל פעילות אינטראקטיבית כגון "חדרי שיחה" (צ'אט) או "לוחות מודעות" אלקטרוניים, ואיננו משלב כל פעילות מסחרית או מקשר לפעילות שכזו. עילת התביעה נעוצה בפרסומים שבהם נקשרו הבנק ובעליו בעסקי סמים והלבנת הון.

השופטת פאולה ג'יי אומאנסקי קבעה בפסק דינה, כי במקרה דנן השימוש באינטרנט זהה לשידור טלוויזיה או רדיו במובן זה שמדובר במסר אלקטרוני המופץ באמצעות האינטרנט לקהל רחב ומגוון באופן כמעט מיידי. בדיקה קפדנית של האתר הובילה את בית המשפט למסקנה, כי פעילותו דומה יותר לפעילות של מגזין או עיתון היוצא לאור באופן סדיר, למעט העובדה שהפרסום נעשה בצורה מקוונת - במדיה אלקטרונית ולא בדפוס.
העובדה שהאתר נעדר כל יכולת אינטראקטיבית, כמו גם העובדה שאינו יכול לקבל תגובות של קוראים או מכתבים למערכת אלא דרך כתובת דואר אלקטרוני - מחזקת את הדמיון בין הפעילות העיתונאית באתר לבין הפעילות העיתונאית הרגילה.

העניינים שבהם עסקו הפרסומים השונים הינם, על פניהם, עניינים בעלי עניין ציבורי רב ולפיכך זכאים האתר, בעליו ועיתונאיו להגנה החוקתית הרחבה שמקנה הדין לביטוי מסוג זה. במסגרת ההגנה על הביטוי העיתונאי, מציין בית המשפט, כי על פי הדין החל בניו-יורק לא די לתובע שיוכיח שאין אמת בפרסום, אלא עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע או מתוך התנהגות עיתונאית בלתי סבירה ואחראית מבחינת איסוף ובדיקת המידע.

בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח איזה מהחריגים הללו. לא הוכח כי לאתר הנתבע אינטרס כלשהו - כלכלי או אחר - לגרום נזק לתובע. התובע לא הביא ראיה כלשהי לכך שהנתבעים חרגו מסטנדרט עיתונאי סביר בכך שעשו ביודעין שימוש במקורות מידע בלתי מהימנים או התעלמו ממקורות מידע רלוונטיים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט, כי אין מנוס מדחיית התביעה על הסף.

לוצ'נסקי נגד הטיימס

גישתו של בית המשפט האמריקאי, המרחיבה את ההגנה על חופש הביטוי אפילו על חשבון ההגנה על שמו הטוב של אדם, איננה מקובלת בכל שיטות המשפט. במקריות מפתיעה, קבע בית המשפט לערעורים בבריטניה בפסק דין שניתן בדיוק באותו היום, כי יש להבחין בין ההגנה על ביטוי עיתונאי שפורסם בעיתונות הכתובה לבין ההגנה על פרסומו של אותו ביטוי במסגרת ארכיב מקוון: Loutchansky v. The Times Newsoaoers LTD & ors [2001] EWCA Civ 1805 .

באותו עניין הגיש איש העסקים הישראלי-רוסי לוצ'נסקי תביעה בלשון הרע כנגד עיתון ה- Times בגין שני מאמרים שפורסמו בשנת 1999 אשר יחסו לו מעשים פליליים וקשרים למאפיה הרוסית. המאמרים פורסמו בדפוס ועותקים מהם הוצבו בארכיון המקוון של העיתון שם עמדו לעיון הציבור משך תקופה של למעלה משנה.

הטיימס לא עשה כל נסיון להוכיח את אמיתות הפרסום אלא הסתפק בטענה שעומדת לו על פי המשפט המקובל הגנה יחסית בגין פרסום עיתונאי. מדובר בהגנה המוענקת לביטוי עיתונאי שנעשה מתוך זהירות ואמונה בתום לב באמיתות הדברים ובנסיבות שבהן קיים צורך או חובה להביא את הדברים לידיעת הציבור. במקרים אלה, על פי הדין האנגלי, מוגן הביטוי בין אם היה אמת בפרסום ובין אם לאו.

בהחלטתו, קיבל בית המשפט את עירעורו של הטיימס והכיר בקיומה של ההגנה האמורה ככל שמדובר בפרסום המאמרים בדפוס. אולם, טענה זו נדחתה ככל שמדובר בפרסום המאמרים בארכיון המקוון של העיתון. ההבחנה בין שני הפרסומים מקורה, לשיטתו של בית המשפט הבריטי, בהבחנה בין מידע עכשוי, אשר תרומתו לחופש הביטוי מרכזית, לבין מידע ארכיוני שאין בו חדשות ואשר על אף חשיבותו הציבורית מרכזיותו מבחינת חופש הביטוי מצומצמת יותר.

לפיכך, קבע בית המשפט כי אין להכיר בהגנה על הביטוי כאשר הפירסום הופיע יותר משנה בארכיון המקוון של עיתון הטיימס. יתרה מכך, העובדה שמשך כל אותה תקופה לא צורפה למאמרים השמורים בארכיון כל הודעת אזהרה המסייגת את תוכנם, גם לאחר שהתברר כשנוי במחלוקת, פועלת לרעתו של הטיימס ושוללת ממנו את הגנת הדין. התנהגות מסוג זה אינה יכולה להחשב, בעיניו של בית המשפט, לפרסום זהיר ותם לב.

טענה נוספת שהעלה העיתון נוגעת להתיישנות עילת התביעה לגבי הפרסום המקוון, וזאת בהסתמך על הדין הקובע תקופת ההתיישנות בת שנה אחת בלבד. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי בהתאם לדין האנגלי הצבת המאמרים בארכיון מהווה פרסום חוזר ונשנה של המאמרים, ולפיכך התביעה בהקשר זה טרם התיישנה. בית המשפט הסתמך בפסק דינו על הלכה משנת 1849 שנקבעה בעניינו של הדוכס מברונסוויק. באותו מקרה דובר בפרסום לשון הרע כנגד הדוכס בעיתון שבועי. הדוכס טרח להגיש את תביעתו 19 שנים לאחר הפרסום המקורי, וזאת בהסתמך על עותק מהעיתון המשמיץ שנמסר לשליח מטעמו בסמוך למועד הגשת התביעה. בית המשפט פסק באותו עניין כי מסירת העותק לידי השליח מהווה פרסום נפרד של דבר לשון הרע המקים עילה חדשה שטרם התיישנה.

הרחבת המעגל

הדין הישראלי אינו מעניק הגנה מיוחדת לאמצעי תקשורת. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אין כולל כל הוראה מיוחדת המקלה עם אמצעי תקשורת שפרסם דבר לשון הרע. הצעות שהועלו במהלך השנים להעניק לעיתונות מעמד בכורה בנוגע לפרסומים בעלי עניין ציבורי נדחו. גם בתי המשפט נמנעו מלקבוע הלכה המקילה עם פרסומים עיתונאיים. יתרה מכך, לאור הוראות חוק איסור לשון הרע הכרה באתר אינטרנט כ"אמצעי תקשורת" אינה משרתת בהכרח את טובתו של עקרון חופש הביטוי, וזאת לאור הכללים המחמירים הקבועים בחוק איסור לשון הרע בקשר לפירסום באמצעי תקשורת - בין היתר בנושא חובות תום הלב של אמצעי התקשורת ובעיקר בקשר להרחבת מעגל האנשים הנושאים באחריות פלילית לפרסום באמצעי תקשורת. צעד בכיוון זה עשה בית משפט השלום בהחלטה שניתנה ביום 16.10.2001 במסגרת ק.פ. 145/00 אליהו וייסמן נ' חגי גולן ואח', שם הרחיב בית המשפט את פרשנות המונח "אמצעי תקשורת" כך שיכלול גם אתר אינטרנט. (משפא באינטרנט מיום 6.11.2001). נדמה, איפוא, כי ההלכה שיצאה מבית המשפט בניו-יורק הינה לכל היותר בחזקת דין רצוי מבחינת אתרי התוכן הישראלים ובוודאי שאינה הדין המצוי.

בשולי הדברים נעיר כי לאור ההלכה האנגלית, טוב יעשו אתרי חדשות אם ישימו ליבם לסיכון המיוחד הטמון במידע ארכיוני אשר יכול, ביום מן הימים, להפוך לגולם הקם על יוצרו.