כן, השיב בית משפט השלום בתל-אביב על השאלה שבכותרת. לענין חבות מפרסם על-פי סעיף 11 לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965, אתר אינטרנט הוא עיתון, למרות שעיתון באותו סעיף משמעו דבר דפוס הנדפס במכבש דפוס (ק.פ. 145/00 אליהו וייסמן נ' חגי גולן ואח', החלטת השופטת דורית רייך-שפירא מיום 16.10.2001. ההחלטה נמצאת באתר law.co.il במדור "דיני מחשבים".)

ההחלטה נתקבלה בקובלנה פלילית פרטית, שהוגשה נגד עורך העיתון גלובס ועורך מדור הנדל"ן של העיתון, בגין כתבה שפורסמה בשנת 99' הן בעיתון המודפס והן באתר האינטרנט שלו. בא כוח העיתון, עו"ד יורם מושקט, ביקש למחוק את אותו חלק של הקובלנה המתייחס לפרסום הכתבה באינטרנט. לטענתו, אתר אינטרנט איננו "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בסעיף 11 ג' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 שעליו נסמכת הבקשה, ואיננו נכלל בהגדרות שבפקודת העיתונות. מכיוון שמדובר באישום פלילי, גרס עו"ד מושקט, מן הדין ליתן למושגים הרלוונטיים פירוש המקל עם הנאשמים.

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע דן בחבות בשל פרסום באמצעי תקשורת. הוא מרחיב את האחריות האזרחית והפלילית בגין לשון הרע בקובעו כי בעת פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת. חבות בשל פרסום כאמור אינה מותנית בידיעת מי מהאחראים שהפרסום אסור (בניגוד לחבותו של מפיץ, המותלית בידיעה קודמת, כאמור בסעיף 12 לחוק). זו לשונו של סעיף-קטן (ג), שעמד במוקד הדיון: בחוק זה - "אמצעי תקשורת" - עיתון כמשמעו בפקודת העיתונות ... וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור"

האם ייחשב אתר אינטרנט ל"אמצעי תקשורת"? ההגדרה מבהירה כי ל"אמצעי תקשורת" אין לתת את משמעותם הרגילה של הדברים. "אמצעי תקשורת" על-פי החוק הינו עיתון, רדיו או טלוויזיה, כך ותו לא.

בית משפט השלום לא התלבט בשאלה אם אתר יכול להחשב רדיו או טלוויזיה. לו היה מתלבט בכך, היה מוצא שהסוגיה הוכרעה בהקשר אחר בהחלטתו של השופט מישאל חשין, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, בתב"ם 16/2001ש"ס נגד פינס. באותו ענין קבע השופט חשין, כי אין להחיל על האינטרנט את האיסורים הקבועים בחוק הבחירות (דרכי תעמולה) ביחס לטלוויזיה ולרדיו, שכן, בין השאר, "אל-לנו לקרוא אל תוך החוק איסור או הגבלה שלא נקבעו בו, ואיסור על תעמולה באינטרנט או הגבלתה בכל דרך שהיא, לא ראינו בחוק.... גם בבחינתה של תורת ההיקש נדע כי יש שוני של-ממש בין רשת האינטרנט לבין מדיום השידור ברדיו או בטלוויזיה, שוני השולל היקש מן הרדיו ומן הטלוויזיה לאינטרנט".

בלב המחלוקת בעניין וייסמן עמדה, איפוא, השאלה האם אתר אינטרנט ייחשב ל"עיתון" כמשמעו בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. והנה, אותו סעיף מגדיר "עיתון" כהגדרתו בפקודת העתונות, וזו דורשת כי עיתון יהיה דבר דפוס שהועתק במכבש דפוס. בית המשפט לא מצא קושי פרשני בקובעו כי אתר אינטרנט הוא אמצעי תקשורת. זה היה הנתיב שבו הלך: יש לתת למושגי החוק משמעות המיועדת להגשים את תכלית החקיקה. מטרת המחוקק היתה למנוע פרסום דברים שיש בהם לפגוע בזות באמצעי תקשורת המופצים ומגיעים לקהל הרחב. אף שאתר אינטרנט לא נכלל במפורש בין אמצעי התקשורת שהמחוקק מנה, האינטרנט היא אמצעי תקשורת המופץ ברבים ומגיע לקהל הרחב. בהתחשב בהגדרת פרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק, האוסרת פרסום גם ב"דרכים אחרות" בנוסף לאלה שהחוק מפרט במפורש, "ההפניה שהפנו הסנגורים לפקודת העתונות והצמצום שביקשו לקבוע, אינם מקובלים עלי. מן הסתם צפה המחוקק כבר בעת חקיקת סעיף 2 שעם שינוי העתים תיתכן דרך פרסום נוספת, כשם שייתכנו צורות נוספות של עיתון". הגבלת איסור הפרסום רק לאמצעים המאוזכרים בחוק והתעלמות מחידושי הטכנולוגיה, מהווה פירוש מצומצם ובלתי ראוי, הפוגע במטרות המחוקק, הגם שבהליך פלילי עסקינן. היות שכך, "כשם שאחריותו של עורך עומדת אם הכתבה מודפסת בעיתון, כך היא קיימת ועומדת כשהכתבה מוקרנת על צגי מחשב באתר רשמי של העיתון".

בהנמקת בית משפט השלום יש, לדעתנו, בעיות מהותיות:

ראשית, דומה למקרא ההחלטה, שבית המשפט מדלג בקלות רבה מידי מעל למשוכה הלשונית שמציבה בפניו הגדרת "עתון". לא הסניגורים מפנים לפקודת העתונות, כי אם הדין. ואם "עתון" הוא דבר דפוס המועתק במכבש דפוס, אתר אינטרנט רחוק ממנו ת"ק פרסה. בית המשפט מודע במפורש לכך שאתר אינטרנט אינו נכלל בין אמצעי התקשורת שהמחוקק מנה, אך אינו מהסס לעשות את מה שהשופט חשין סרב במפגיע לעשות בענין ש"ס - הווה אומר, לגזור גזירה שווה בין מדיות מסורתיות לבין האינטרנט.

שנית, בית המשפט ממקד את פרשנותו במשמעותו הרחבה של המונח "פרסום". לא זו המחלוקת שבפניו. המחלוקת היא מה ייחשב "אמצעי תקשורת" לעניין סעיף 11 לחוק. אמצעי תקשורת הוא הזירה שבה, כשיש "פרסום" במשמעותו הרחבה, מרחיב המחוקק את אחריות המפרסם ומחיל אותה לא רק על האדם שהביא את הידיעה לפרסום, אלא גם על העורך, מי שהחליט בפועל על הפרסום והאחראי לאמצעי התקשורת (המוציא לאור).

שלישית, בית המשפט אינו מתלבט בתוצאות הגדרתו: לסיווגו של אתר אינטרנט כ"עיתון" כמשמעו בפקודת העתונות יש תוצאות לא פשוטות, בפרט בעידן שבו לחופש הביטוי יש ערך חוקתי עליון. לדוגמה, כל אתר אינטרנט כפוף לחובה לקבל רשיון מאת מנהל המחוז במשרד הפנים. כך דורשת פקודת העתונות מעיתון. קבלת רישיון מהממשלה כדי להתבטא, ראויה לפירוש מגביל ומצר ולא מרחיב. מהחלטת בית משפט השלום נעדרת התיחסות לשיקולים ערכיים מעין אלה.

ולבסוף, בית המשפט אינו נכנס לשאלה אם ראוי שכל אתר אינטרנט ייחשב לעיתון. בנסיבות העניין, השאלה לא מתעוררת במישרין: אותה ידיעה הופיעה הן בעתון המודפס והן באתר האינטרנט. מקורה בשני המקרים בכתבה עתונאית. במקרים כאלה, הנחה מתבקשת (שאינה מוזכרת בהחלטה) היא שלעורך יש או יכולה להיות שליטה מערכתית מובהקת על החומר. עם זאת, אתרים רבים מספקים במה להתבטאות של צדדים שלישיים, כדוגמת משתתפי קבוצות דיון. במה זו הקנתה לאינטרנט את אופיה המובהק ככיכר השוק של העידן המודרני. מה הדין כשאתר מפרסם חומר משמעיץ שמקורו בצד שלישי - האם גם אז ראוי בעליו של אתר אינטרנט לשאת בחבותו של המו"ל העתונאי? לפחות הדין האמריקאי בחר להשיב על כך בשלילה נמרצת. בשוותו לנגד עיניו את הערך של חופש הדיבור וברצותו לעודד סחר אלקטרוני ושירותים אינטראקטיביים, סיווג הדין האמריקני את בעל האתר כמפיץ בלבד, שאינו נושא באחריות לחומר המשמיץ אלא אם כן ידע על קיומו (Cubby v. Compuserve), ולא ראה בו מפרסם אלא אם כן הודיע ברבים שהוא מקיים שליטה מערכתית על החומר (Stratton v. Prodigy). לימים, בשנת 1996, נחקק ה- Communication Decency Act שהקנה למפעילו של שירות מחשב אינטראקטיבי חסינות מוחלטת מפני פרסום מידע שמקורו בצד שלישי. בית המשפט השלום קבע בהחלטתו כי אינו מוצא מקום להידרש לפסיקה זרה, שיכולה הייתה להעשיר את קביעותיו. הוא לא נכנס לאבחנה באיזה מקרה ייחשב אתר ל"עיתון" ובאיזה לא, מפני שאבחנה כזו לא נדרשה בנסיבות שלפניו. התוצאה היא שמהחלטתו עולה לכאורה כי בכל מקרה ישא אתר בחבות שאינה מותלית בידיעה על תוכנו המפר של הפרסום - גם אם הוא רק משמש זירה להתבטאות של צדדים שלישיים ואינו מקיים פיקוח על פעילותם.

להחלטות בית משפט השלום אין, כמובן, ערך תקדימי. גם בהתעלם מכך, ההחלטה בעניין ויסמן נ' גולן אינה יכולה להחשב כמתווה עקרון כללי, מפני שאינה מתלבטת כלל במורכבויותיו האפשריות של הנושא. אכן, זהו עניין למחוקק לענות עליו וספק אם הפירוש המרחיב שניתן ל"אמצעי תקשורת" היה רצוי בלא חקיקה מפורשת. הואיל שכך יש לראות את ההחלטה בגבולותיו המוגדרים היטב של המקרה - פרסום של ידיעה עתונאית הן בגרסת הדפוס של עיתון והן בגרסתו המקוונת.

הערה לסיום: בענין ש"ס סרב השופט חשין לראות באינטרנט רדיו או טלוויזיה. האם היה מסרב לראות בה גם עיתון לו היתה פרשת וייסמן מובאת בפניו? כלל לא בטוח. באמרת אגב אומר השופט בפרשת ש"ס כך - אם תחנת רדיו או טלוויזיה מעבירות את שידוריהן לאינטרנט, הן משתמשות בה כצינור גרידא ובמקרה זה נחיל על שידורי האינטרנט אותם איסורים החלים על שידורי הרדיו והטלוויזיה. לפי קו מחשבה זה, אם עתון משתמש באינטרנט כערוץ פרסום לחומריו המערכתיים, אפשר לטעון שלא יצא מגדר "עיתון" גם לצורך חוק איסור לשון הרע.