אתרי אינטרנט רבים כוללים קבוצות דיון, לוחות מודעות וירטואלים ומנגנונים לתגובה על ידיעות, המאפשרים למשתמשי האתר לפרסם מידע והודעות. משתמשים, המנצלים זכות זו, שומרים לעתים קרובות על אנונימיות ומסתתרים מאחורי שמות פיקטיביים. המידע וההודעות שהם מפרסמים עלולים להקים עילות שונות לתביעה משפטית - לרבות בגין הפרה של חובת סודיות הקבועה בדין, בהסכם או נובעת מחובת נאמנות (לדוגמה, כזו החלה ביחסי עובד ומעביד), פגיעה בפרטיות, עבירות על דיני ניירות ערך (לדוגמה: גילוי מידע פנים או השפעה בתרמית על שער של ניירות ערך. עבירה אחרונה זו שימשה יסוד לאישום בעניין ת.פ. 10334/00 מדינת ישראל נגד טל פודים), וכמובן לשון הרע.

משפורסמה הודעה אנונימית, מה כוחו של הנפגע לפנות לספק השירות, שאיפשר את הפירסום, ולדרוש את גילוי פרטיו של המפרסם, כדי שיוכל לתובעו לדין? בישראל, ניתנה החלטה אחת של בית משפט השלום בתל-אביב מיום 21.9.2000 שקבעה כי בנסיבותיו של אותו מקרה אין על הספק חובה למסור את פרטי המפרסם (ב"ש 8732/00 - א פיבו נ' נטוויז'ן בע"מ ואח'). באותו ענין חשד המבקשת בפלונית, כי הפיצה אודותיו דברי לשון הרע באמצעות האינטרנט. הוא ביקש לקבל צו חיפוש נגד נטוויז'ן, שסיפקה את שירותי האינטרנט ונגד בזק, כדי להיוודע אם המשמיצה האנונימית היא אכן זו שחשד בה. ב"כ נטוויז'ן, עו"ד רונן ברק, טען כי אין מקום להיעתר לבקשה מפני שהמבקש טרם הגיש קובלנה פלילית פרטית, הלכה למעשה, ובהתחשב בהגנה על פרטיות המשתמשים וחירות הביטוי. לטענתו, ראוי להביא את העניין להכרעת רשויות החקירה כדי שיחליטו אם לקיים חקירה פלילית, לאחר שישקלו לצורך כך גם שיקולים שבמדיניות משפטית. השופט ד' בארי קבע בקצרה כי המבקש יכול היה למצות את הליכי החקירה בטרם פנה להגיש בקשה למתן צו חיפוש. לאור זאת סרב לעתירה לחשוף את פרטי המפרסמת. החלטת בית המשפט היא לקונית ומעוגנת בנסיבותיו העובדתיות של אותו מקרה. כמדומה שלא ניתן לגזור ממנה קווים מנחים לטיפול בבקשות כאלה לעתיד.

כנגד זאת, סוגיות הכרוכות בזכותו של נפגע לקבל את פרטי הפוגע האנונימי מתעורררות לעתים קרובות בארצות-הברית, שם נהנים ספקי השירות מחסינות על-פי חוק המהוגנות בתקשורת (Decency in Communication Act). באופן זה באה השאלה לדיון בבית המשפט העליון במדינת ניו-ג'רזי, ארצות-הברית, בעניין Dendrite International, Inc. v. John Doe No. 3 (נימוקי ההחלטה הותרו לפרסום ב- 11 ביולי 2001). מעיון בהנמקות מתברר, כי בית המשפט עשה מאמץ של ממש לקבוע קווים מנחים לטיפול בתובענות מסוג זה.

התובעת, דנדרייט, שינתה את האופן שבו היא זוקפת רווחים בדו"חותיה הכספיים ונתנה גילוי לכך בהערה שהופיעה באחד מהם. השינוי עורר ביקורת. כמה מהודעות הביקורת פורסמו בקבוצת הדיון המוקדשת לחברה, בהיותה ציבורית, באתר Yahoo! תחת שמו של פלוני, שהזדהה רק כ- xxplrr. אחת ההודעות טענה שהחברה אינה חותרת קדימה באופן תחרותי, כי נשיא החברה יודע זאת ופועל כביכול למכירתה וכי חברות גדולות בתחומה כבר דחו את הצעתו. דנדרייט הגישה תובענה בעילות שונות נגד כמה אלמונים, שפירסמו הודעות אודותיה ביאהו!. כנגד xxplrr, שזוהה בתביעה כ- John Doe No. 3 הוגשה תביעה שעילתה העיקרית פירסום לשון הרע.

בית המשפט פסק, כי ארבעה תנאים צריכים להתקיים על מנת שתחשף זהותם של מפרסמים אנונימיים, וזאת במטרה למנוע ניצול לרעה של הליכי הגילוי כדי להלך אימים על המפרסם -

• על בית המשפט לדרוש תחילה מהתובע לנקוט מאמצים להודיע מפרסם האלמוני, כי נפתחו הליכים משפטיים המיועדים לברר מיהו. באופן זה יהיה בידי המפרסם האפשרות לנקוט צעדים משפטיים המיועדים לסכל את חשיפת זהותו. במסגרת זאת נדרש התובע להציב הודעה בדבר בקשה לחשיפת זהות בלוח המודעות של ספק הגישה ששימש לפירסום המידע המשמיץ.
• בית המשפט ידרוש מהתובע לזהות את הביטויים המדוייקים של מפרסם אנונימי, שלטענתו מקימים לו עילת תביעה.
• התובענה וכל המידע שמספק המבקש לבית המשפט צריכים להבחן בזהירות כדי לקבוע אם התובע הוכיח לכאורה עילת תביעה נגד המפרסם האנונימי. במסגרת זאת על התובע לשכנע שתביעתו תשרוד בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר עילה ולהמציא ראיות מספקות לכאורה התומכות בכל יסודות העילה.
• לבסוף, בהנחה שעמד בתנאים דלעיל, על בית המשפט לאזן בין הזכות החוקתית לדיבור חופשי אנונימי לבין עילת התביעה הנטענת, חוזק הראיות לכאורה וההכרח לחשוף את זהות המפרסם כדי לאפשר לתובע לנקוט נגדו הליכים.

מעניין, אגב, לציין אילו דרישות מוקדמות השמיט בית המשפט, לעומת הקבוע בפסיקה קודמת שדנה במצבים דומים: כך, לדוגמה, נפקד מקומה של הדרישה כי המתלונן ישכנע את בית המשפט שמיצה את הצעדים האפשריים לאתר את המפרסם האלמוני בדרכים אחרות.

בנסיבות אותו עניין נדחתה בקשתה של דנדרייט לחשוף בפניה את זהות המפרסם המסתורי xxplrr:

התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, המגן על חופש הדיבור, פורש את כנפיו גם על מי שבוחר להתבטא באופן אנונימי. פרסומים אנונימיים - בטאונים, עלונים ואפילו ספרים - מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התרבות האנושית. הגנה רחבה יותר לחירות הדיבור מצויה בחוקת ניו-ג'רזי. לפיכך, בהנחה שהודעותיו של אלמוני מס' 3, המשיב, הן חוקיות, הן נהנות מההגנה החוקתית הנתונה לחירות הדיבור.

בית המשפט קבע, כי כאשר בוחנים את סיכויי התביעה של המבקש בנסיבות מעין אלה, יש ליישם אמות-מידה מחמירות מאלה שהיו משמשות לקביעה אם יש לסלק את התביעה על הסף או להותירה על כנה. הואיל ולא מצא כי ההודעות נשאו התביעה גרמו נזק למבקשת ולא השתכנע גם שהתנודות במניותיה נגרמו עקב הפרסומים, סרב לבקשתה לחשוף את זהות המפרסם.

במאמר מוסגר ייאמר כי אפשר שבדין הישראלי הייתה מתקבלת תוצאה שונה. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כי לשון הרע הוא דבר שפירסומו "עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכו'. די איפוא בהסתברות שהפירסום ישפיל כדי שיהווה לשון הרע. בהתאם, סעיף 7א' לחוק הישראלי אינו דורש נזק כתנאי לפיצוי.