החלטה קצרה שניתנה לפני כשבוע על-ידי כב' השופטת דליה דורנר מבית המשפט העליון (רע"א 2450/01 רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ ואח') מקפלת בתוכה קביעה חדשנית: ריכוז נתונים דיגיטלי יכול שיבוא במקום מסירת מסמכי המקור לצד שכנגד. יתרה מזאת, "לדרך זו, של שימוש במסמכים אלקטרוניים, יתרונות על-פני שימוש במסמכים המקוריים לבדם", קבע בית המשפט. "בין היתרונות ניתן למנות חסכון בעלויות, ייעול ההליך, העלאת רמת הדיוק, פשטות האחזור, נוחות הסקת המסקנות ועוד, לפי נסיבות העניין... על-כן, ההיעזרות באמצעים הטכנולוגים בכלל, ובמסמכים אלקטרוניים בפרט היא רצויה ומבורכת". אשר על כן נדחתה בקשת רשות לערער על החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

תחילתו של המעשה בתובענה, המתבררת בפני כב' השופטת רות שטרנברג אליעז בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 10501/83). התובעים, עין טל, תבעו את הנתבעים בגין שימוש שלא כדין בפטנטים שרכשו מהנתבעים בשנת 1983. שלב ראשון בתביעה הסתיים בהכרעה חלוטה המחייבת את הנתבעים לפצות את התובעים. השלב השני הוקדש לבירור היקף הנזק. לאחר שהצדדים הביאו את ראיותיהם, גילו התובעים 20 קלסרים של חשבונות, שנעלמו מהם בתחילה, וביקשו להגישם כראיות נוספות למומחה שמינה בית המשפט, כדי לאושש את חישוביהם. עיקרו של הדיון הוקדש לשאלה אם אין המדובר שינוי חזית ואם ניתן להגיש ראיות חדשות בשלב כה מתקדם של הבירור (אפשר, פסק בית המשפט. "על הטרחה ניתן לפצות בהוצאות וזלזול מדעת או חוסר תום לב לא היו מנת חלקם של המבקשים"). בשולי הדברים, חידש בית המשפט המחוזי חידוש מעניין: הוא הורה שהמבקשים-התובעים "יעלו את כל החשבוניות על דיסקט". ב"כ הנתבעים ביקש שהמומחה לא יסתמך על דיסקטים של מחשב, אלא יבדוק את מסמכי המקור. בית המשפט לא קיבל את הבקשה, למרות שהתובעים לא התנגדו לה: "נראה כי ניתן להסתפק בבדיקה מדגמית של החומר המועלה על הדיסקטים, ואין צורך לבדוק את כל החשבוניות במקור, אחת לאחת", פסקה השופטת שטרנברג אליעז.

המשיבים-הנתבעים הגישו בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, באומרם כי אין להסתמך על ריכוז נתונים ארוכים מתקליטון, שעה שקיימים המסמכים כחומר הראיות המקורי. בקשתם, כאמור, נדחתה בקצרה מהנימוקים שצוטטו בפתח הדברים כאן.

שתי ההחלטות הקצרות נושאות, איפוא, אופי חדשני: לראשונה התיר בית המשפט הגשת ראיות אלקטרוניות למרות שהראיות הפיסיות, ראיות המקור, היו בנמצא; יתרה מזאת, הראיות האלקטרוניות לא היו העתקן של הראיות המקוריות אלא ריכוז נתונים שהוכן בהסתמך עליהן, ולבסוף - לא הייתה מניעה להגיש את המסמכים הפיסיים המקוריים כדי לסתור את קובץ המחשב. בית המשפט היה נכון להסתפק בבדיקה מדגמית כדי להבטיח את אמינות הראיות האלקטרוניות. נראה כי בעניין זה היה למספרם של המסמכים הנוספים, כ- 4,500 בסה"כ, משקל לא מבוטל בהכרעה, וגם אפשר שבית-המשפט סבר כי מיחשוב הנתונים יקל לעבדם ולהסיק מהם את המסקנות הנחוצות - אך אין שתי הערכאות לא התייחסו לנימוקים אלה במפורש.

עו"ד נמרוד קוזלובסקי, עומד בספרו "המחשב וההליך השיפוטי - ראיות אלקטרוניות וסדרי הדין", על חשיבותן של ראיות אלקטרוניות ומציין כי לא אחת כולל קובץ המחשב מידע נוסף שאינו מצוי בפלט ומידע זה יכול לשפוך אור על טענות שונות הקשורות במסמך (לדוגמה, קובץ עבוד תמלילים כולל מאפיינים סטטיסטיים, את שם מחבר המסמך, מועד יצירתו ושמירתו וכיו"ב). השופטת דורנר מפנה בהחלטתה לדברים אלה, ועם זאת קביעתה, כאמור, מרחיקת לכת עוד יותר: במקרה דנן אין בקובץ האלקטרונינתונים נוספים שאינם בקבצי המקור, מפני שהוא לא שימש ליצירת החשבוניות שנמצאו.

האם, בנסיבות העניין, עולה הגשת התמצית האלקטרונית עם כלל הראיה הטובה ביותר? עו"ד קוזלובסקי מציין בספרו, כי אחד החריגים שפותחו לכלל בפסיקה האמריקנית מתייחס לתמציתם של מסמכים מרובים. תמצית כזו ניתן להגישה כראיה ובלבד שהמסמכים המקוריים קבילים והם זמינים לעיון הצד שכנגד. אף שהתמצית תוגש כראיה, יוכל הצד שכנגד לטעון בסוגיית המתאם שבין התמצית לנתונים שבמסמכים המקוריים ולביהמ"ש יש שיקול דעת אם לדרוש את הצגת המקור. בעניין עין-טל כיוונו שתי הערכאות לחריג זה, שוב מבלי להזכירו במפורש. במאמר מוסגר יצויין, כי החריג אינו בלתי-מוכר בדין הישראלי - בסופו של דבר זו מהותם של רשומות מוסדיות, שניתן להגישן כראיה על-פי סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) והן מהוות, במקרה המתאים, תחליף נאות להגשת מסמכי המקור.

לא נותר אלא להמתין לביסוסה של הפסיקה, שתעסוק בראיות אלקטרוניות בישראל. בהתחשב במקומן של מערכות-מחשב בחיי הכלכלה, זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יידרשו לסוגיות אלה ביתר שאת, וגם המחוקק. לפי שעה, החלטת השופט דורנר, וקודם לה השופטת שטרנברג אליעז, מלמדת על מגמה חיובית - ליתן אמון גובר בנתוני-מחשב - תוך יצירת אמצעי בקרה על אמינות הנתונים.