לאחרונה נדונה בארצות-הברית שאלת אחריותו של רשם שמות מתחם להפרת סימני מסחר, המתבצעת כאשר אחד מלקוחותיו רושם באמצעותו שם מתחם שהוא סימן מסחר של צד שלישי. פסה"ד בעניין Lockheed Martin Corp. v. Network Solutions Inc. , et ql קבע: אין זה מעשי להטיל אחריות על הנתבעת כשומרת הסף עבור בעלי סימני המסחר: "הנתבעת לא תוכל לתפקד כרשם... אם תאלץ להסתבך ולשאת במחיר של סכסוכים הנוגעים לזכויות נרשם להשתמש בשם מתחם מסויים".

התובעת, תאגיד הענק לוקהיד-מרטין, היא בעלת סימני המסחר "SKUNK WORKS" ו - "LOCKHEED MARTIN", הרשומים במשרד הפטנטים וסימני המסחר האמריקאי. מפעל הבואשים (SKUNK WORKS) הוא המקום שבו פותחו מטוסיה הסודיים ביותר של ארה"ב, לרבות ה- 117-F החמקן. לוקהיד-מרטין השתמשה בשמות אלה מאז שנרשמו. שני הסימנים מוכרים כמוצרים וכשירותים המוצעים על ידי התובעה בתחומה (אווירונאוטיקה).

הנתבעת, Network Solutions, היא אחת מרשמי שמות המתחם של הדרגה העליונה "gTLDs"   באינטרנט.  למעשה, היא הרשם הראשון של שמות המתחם בסיומתCOM. הנתבעת  מקדמת רישומם של שמות מתחם, שכן זוהי הכנסתה העיקרית. במסגרת זו היא מציעה הנחות למי שרושמים רושמים 100 שמות מתחם או יותר בו זמנית.

ב- 28 באפריל 2000 הגישה התובעת את תביעתה לבית המשפט המחוזי בטקסס, לאחר שצד שלישי רשם כשמות מתחם בבעלותו את סימני המסחר דלעיל. היה זה סיבוב שני בנסיונה להטיל חבות על רשם שמות המתחם: ב- 1996, הגישה התובעת תביעה ראשונה כנגד הנתבעת בבית המשפט המחוזי של קליפורניה, וטענה להפרה ישירה של סימני המסחר, הפרה עקיפה, ודילול סימן המסחר SKUNK WORKS. התובעת גרסה, כי הנתבעת הפרה את חוק סימני המסחר הפדרלי על ידי כך שרשמה שמות מתחם זהים או דומים לסימני מסחר שלה. בית המשפט דחה אז את התביעה והחלטתו אושרה בערעור. נראה שהתביעה השניה הייתה נסיון לברר מחדש, בעילות שונות, את אותה תביעה שנכשלה. בעתירה הצביעה הפעם לוקהיד-מרטין על שתי עילות תביעה כנגד הנתבעת: הפרת הוראות ה- Anticybersquatting Consumer Protection Act of 1999 האמריקני והפרת החוק המסחרי הטקסני.

לטענת התובעת, הנתבעת אינה מגנה על זכויותיהם של בעלי סימנים מסחריים מפני שאינה מסרבת לרשום שמות מתחם המאזכרים או כוללים את סימני המסחר של התובעת ומפרים אותם. לטענת התובעת, הנתבעת מעניקה ומשמרת שירותי רישום לשמות מתחם מפרים, וזאת בחוסר תום לב ולצורך עשיית רווח כספי.

הגוף המסדיר את נושא שמות המתחם באינטרנט הינו ICANN. הנתבעת מתפקדת כרשמת מטעמו. בתפקידה זה, הנתבעת משווה את בקשה לרישום שם המתחם כנגד בסיס הנתונים הקיים לשמות מתחם על מנת למנוע רישום כפול של אותו השם. היא אף מתחזקת ספריה המקשרת שמות מתחם לכתובות אינטרנט (מספרי IP) של שרתי שמות מתחם. השרתים מקשרים את שם המתחם עם מחשבי אינטרנט אחרים המארחים אתרים ומערכת דואר אלקטרוני.

הנתבעת אינה מקבלת החלטה עצמאית בנוגע לזכותו של המבקש לשם המתחם. הנתבעת אינה מקצה שמות מתחם; המשתמשים הם אלו שיוצרים ובוחרים את שם המתחם הפנוי. בתשעים אחוזים מן המקרים, תהליך הרישום אינו מערב בתוכו ביקורת או כל השתתפות אנושית. הנתבעת אינה מתייעצת עם צד שלישי במשך הליך הרישום, אינה בודקת את זכותו של הנרשם להשתמש ברצף האותיות או התוים בצירוף השם, ואינה מפקחת על השימוש בשם שנרשם.

הנתבעת אינה מסרבת לעשות עסקים עם חוטפי שמות מתחם (cybersquatters), משום שדחיית פניותיהם תשפיע לרעה על הכנסותיה.

בהתאם להסכם שלה עם ICANN, הנתבעת נדרשת להיענות למדיניות הידועה בשם Uniform Dispute Resolution Policy ("UDRP") הכוללת הליך של בוררות המיועד ליישוב מחלוקות בתחום שמות המתחם. כל הרושם שם מתחם, חייב להסכים ל- UDRP. הכללים ליישוב מחלוקות קובעים שתלונת בעל סימן המסחר תבורר על ידי פאנל של אחד או שלושה בוררים, שיפרסמו את החלטתם בכתב בנוגע לסכסוך. הזמן הממוצע שעובר בין הגשת התלונה להחלטה הוא 52 יום, ובמהלכו נשמר הסטטוס קוו בכל הנוגע לשם שבמחלוקת. אם הפאנל מחליט ששם המתחם צריך להתבטל או לעבור למבקש, הנתבעת, Netork Solutions, נדרשת לחכות עשרה ימי עבודה בטרם תיישם את ההחלטה. בתום פרק זמן זה תיושם הפסיקה אלא אם הנתבעת קיבלה מסמכים רשמיים המראים כי בעל השם הנוכחי הגיש תביעה נגד המתלונן ברשות שיפוטית מוסמכת. אם הוגשה תביעה כזו, הנתבעת לא תנקוט באמצעים כלשהם עד לקבלת הודעה על הסכם בין הצדדים, על דחיית התביעה או על מתן החלטה על ידי בית המשפט.

בית המשפט קבע כי אין הוכחה לכך שהנתבעת פועלת ב"חוסר תום לב או תוך כוונת רווח" מסימן ספיציפי. בית המשפט לא מצא ב- Anticybersquatting Consumer Protection Act of 1999 הוראה המאפשרת להחילו על רשמים. כשהחוק מדבר ברישום, נפסק, מתייחסת ההוראה לאדם המבקש לרשום את השם ולא לרשם עצמו.

בנוסף, הפעולות המנויות בחוק כגון, מכירה, רכישה, הלוואה, משכון, מתן רישיון, המרה או הפצה ואשר מקימות חבות לפיו, אינן חלות על הנתבעת, כיוון שאין כל הוכחה שפעולות אלו בוצעו על ידיה בהקשר לשמות המתחם.

לדעת בית המשפט, המחוקק האמריקני לא התכוון שהנתבעת, בהיותה רשמת, תהיה חשופה לחבות אזרחית על-פי החוק. לא יהיה זה מעשי להטיל אחריות על הנתבעת כשומרת הסף עבור בעלי סימני המסחר: "הנתבעת לא תוכל לתפקד כרשם, או כבית רישום, אם היא תאלץ להסתבך ולשאת במחיר של סכסוכים הנוגעים לזכויות נרשם להשתמש בשם מתחם  מסויים. העובדה שהנתבעת תיאורטית יכולה לעשות את מה שהתובע דורש ממנה, אין משמעה שהיא מחויבת לעשות זאת במחיר של הרס פיננסי".

לא רק שהטלת חבות על רשם לפי תביעת התובע תהפוך את ה- UDRP לחסר ערך, אלא שזה יגרום למערכת רישום שמות המתחם כולה להיות בלתי ישימה.

התובעת טענה עוד לדילול סימנה המסחרי, על פי סעיף בחוק הטקסני המקים עילת תביעה במקרה של פגיעה במוניטין או דילול סימן מסחר בלא להתחשב בעובדה, האם קיימת תחרות בין הצדדים או האם קיים דמיון בין המוצרים או השירותים שהצדדים מספקים. בית המשפט קבע כי על מנת להוכיח טענת דילול, על התובע להראות כי הוא בעליו של סימן המסחר, ושקיימת סבירות לדילולו. בנוסף עליו להוכיח כי הנתבע השתמש בסימן או ניסה להפיק רווח ממנו. הסכמה לרישום שם מתחם אינה מהווה שימוש בסימן: היא אף אינה משקפת כוונה להרוויח ממנו. רישום שמות מתחם הינו פרי חוזה-שירות בין הרשם לרושם. בהתאם לכך, הרווח שנוצר מחוזה זה וערכו, תלוי באופן שבו בעל שם המתחם, שבקשתו לרישום סימן המסחר נעתרה, מנצל את השם שרשם.

בנסיבות העניין נדחתה איפוא התובענה.