שתי תביעות - האחת, התלויה ועומדת בימים אלה להכרעת בית משפט בתל-אביב, והשניה שהסתיימה לא מכבר בפשרה - מעוררות שאלות מרתקות ביחס ללשון הרע באינטרנט. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע, כי "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". זהו נוסח רחב דיו להקיף גם פרסום באינטרנט. ובכל זאת יש בשתי התביעות עניין מיוחד, מפני שהאחת עסקה והשניה עוד עוסקת בשאלת אחריותו של בעל אתר אינטרנט ללשון הרע, שהתפרסם בקבוצות-דיון המנוהלות באתר. זו מבין שתי התביעות, שעוד ממתינה לבירורה, עוסקת גם בשאלה ייחודית - אחריותו ללשון הרע המתפרסם באתר אינטרנט אחר, שהוא מקשר אליו.

זול יותר

התביעה הראשונה הוגשה בנובמבר אשתקד נגד אתר המסעדות rest.co.il (ת.א. (שלום ת"א) 111578/00 הראל ואח' נגד דר שלו טל פרסום ושיווק (1999) בע"מ). התובע הוא בעליה של מסעדת "מזטי" בתל-אביב. הנתבעת מפעילה את rest.co.il ובו היא מאפשרת לגולשים, בין השאר, לפרסם ביקורות על מסעדות. לטענת התובע, במהלך החודשים אפריל - יולי 2000 פורסמו באתר שתי ביקורות פוגעות אודות מסעדתו, "שאין בהן קמצוץ של אמת". התביעה ייחסה את הביקורות לנתבעת עצמה. הנתבעת לא פנתה לקבל מבעוד מועד את תגובת התובע לביקורות, אולם על-פי התביעה הסירה את הפרסומים הפוגעים שלושה ימים לאחר ששוגרה אליה דרישה לעשות כן. הנתבעת, טען ב"כ התובעים, עו"ד צ. שטוירמן ממשרד ליבליך-מוזר, לא פרסמה דברי הבהרה והתנצלות. כתב התביעה ייחס לה רשלנות גם בכך שלא בדקה את תוכן הביקורות שפורסמו באתר, לא מחקה מיד כשנודע לה על כך את דברי לשון הרע והפרסומים הפוגעים, לא העסיקה אנשים מיומנים שיבחנו את תוכן האתר וימחקו את הפרסומים הפוגעים תוך זמן סביר, העניקה לכל גורם כר נרחב לכתיבה שאינה עומדת בדרישות הדין ולא פעלה כבעל אתר סביר לוודא שתוכן הפרסום עומד בדרישות כל דין.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי היא לא פרסמה את הכתבות, כתבה אותם או ידעה עליהם עד לפניית התובעים - ומשהופנתה תשומת לבה לאמור בהן הסירה אותן לא משום שלא שהגיעה למסקנה כי יש ממש בטענה שהן ביקורות משמיצות האסורות על פי דין "אלא רק בשל העובדה שהיה זה זול יותר להסירן (גם אם יש בהן אמת מוחלטת) מאשר לנהל מערבות משפטיות למול מושא הביקורת". ב"כ הנתבעת, עו"ד יורם חדי, עורר בכתב ההגנה את הטענה העקרונית, כי יש לאמץ לתוך המשפט הישראלי את גישת המשפט האמריקאי אשר פטרה לחלוטין את ספקי האינטרנט מאחריות למידע המתפרסם באתריהם ומהווה לשון הרע - וזאת במסגרת ה- Communication Decency Act of 1996. לטענתו, החלקים היחידים באותו חוק, שהטילו על הספקים חובת פיקוח עצמית בקשר עם תכנים פורנוגרפיים, בוטלו על ידי ביהמ"ש העליון בארה"ב (Reno v. A.C.L.U, יוני 1997). הטלת אחריות על ספקי גישה לאינטרנט תפגע בחופש הביטוי ותגדיל במידה ניכרת את עלויות אספקת שירותי האינטרנט, הזהיר כתב ההגנה. התוצאה תהיה שהנתבעת - וכל ספק אינטרנט אחר במקומה - יצטרך להסיר את החומר שכלפיו נטען, כי הוא בלתי-חוקי שאם לא כן "התגוננות מפניהם תביא לסגירת העסק ואף לסגירת האינטרנט (כך במקור - ח.ר.) וכפועל יוצא פגיעה חמורה וכבדה בחופש הדיבור".

מיהו המפרסם

תובענה זו יכולה הייתה לעורר את סוגיית האחריות לתוכן שמפרסמים צדדים שלישיים באתר אינטרנט במלוא חריפותה, אלמלא הסתיימה בפשרה, שתוכנה חסוי. למקרא הציטוטים מן הפירסום בכתב התביעה, נראה לכאורה שהדברים שהתפרסמו באותו אתר יכולים להחשב "לשון הרע", כמשמעה בחוק. אולם מיהו המפרסם ומהן הנסיבות שבהן יהיה זה ראוי להטיל אחריות על האתר, שהעמיד לרשות משתמשיו זירה לבטא בה את דעתם?

אתר אינטרנט, שנטען כלפיו כי משתמשיו פרסמו לשון הרע בקבוצות-דיון, יבקש לגרוס כי אינו המפרסם ולפיכך אי-אפשר להטיל עליו אחריות. כאמור בכתב ההגנה של rest.co.il, בארה"ב מגובה טענה כזו בחקיקה פדראלית. בשורה של אסמכתאות נקבע, כי ספקי אינטרנט אינם אחראים ללשון שפרסמו גולשים בלוחות-מודעות וירטואלים שהעמידו לרשותם (לדוגמה: Lunney v. Prodigy Servs. Co, Zeran v. America Online). גישה שונה נקטה הפסיקה האנגלית בעניין גודפרי נגד דימון. שם נקבע בהליך ביניים, כי ספק אינטרנט שלא הסיר הודעות משמיצות מקבוצת-דיון, שהחזיק על מחשביו, למרות שתשומת ליבו הופנתה אליה נחשב הוא עצמו למפרסם - כל זאת, למרות שמקורה של ההודעה המשמיצה הייתה בארצות הברית והיא נכללה באחת מבין עשרות אלפי קבוצות דיון שהמיעד לרשות מנויו (לתיאור המקרה ראו "לשון הרע בעולם המקוון", מאמר שפורסם לראשונה במדור זה ב- 18 באפריל 1999 ונמצא בארכיב המאמרים באתר law.co.il).

אמצעי תקשורת

ככלל, לתובעים יש תמריץ ברור להטיל אחריות על ספק שירותי האינטרנט: זהותם ידועה וכיסם (יש המקווים) עמוק. המשמיץ הוא לרוב פלוני-אלמוני ולעתים, כבעניין גודפרי, אינו מתגורר כלל במדינת מגוריו של הנפגע. התוצאה היא שתביעה נגד הספק קלה ומשתלמת יותר.

אלא שבדין הישראלי מתעוררת בעיה ייחודית בשל הגדרת "אמצעי תקשורת" בחוק איסור לשון הרע. אמצעי כזה הוא "עיתון כמשמעו בפקודת העתונות... וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור" (סעיף 11 לחוק). עיתון, על פי פקודת העתונות, הוא דבר דפוס שנוצר במכבש דפוס. אתר אינטרנט אינו כזה. בלא פרשנות יצירתית במיוחד לחוק, לא ניתן יהיה להחיל על בעל אתר את האחריות החלה על בעל אמצעי תקשורת ("פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת"). תב"מ 16/2001 ש"ס נ' פינס נמנע שופט בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין (בכשירותו כיו"ר ועדת הבחירות המכרזית) מפרשנות יצירתית שתחיל על האינטרנט את הוראות החוק ביחס לתעמולת בחירות בכלי התקשורת האלקטרונית ("לשווא נחפש בחוק התעמולה הוראה האוסרת על תעמולת בחירות באינטרנט", קבע. "לא תימצא לנו הוראה מעין-זו, לא הוראה מפורשת ולא הוראה מכללא"). אם זו תהיה עמדתם הערכאות, כי אז המבקש להטיל אחריות על בעל אתר, צריך לשכנע את ביהמ"ש שהאתר עצמו הוא המפרסם, גם אם צד שלישי מסר את ההודעה המשמיצה.

מעניין גודפרי עולה המסקנה, שספק ייחשב למי שפרסם הודעה משמיצה אם לא הזדרז להסיר הודעה כזו שפרסם צד שלישי באמצעות מערכותיו. האם די בכך לפתור את הבעיה? הטלת אחריות על ספק, שהתעלם מדרישה להסיר הודעה משמיצה, עלולה ליצור בעיה חדשה. כתב ההגנה בעניין rest.co.il צדק, כאשר עורר את החשש מפני פגיעה בחופש הדיבור: ספק השירות באינטרנט - יהיה זה ספק גישה או בעל אתר - הופך להיות צנזור בעל-כורחו, רק בגלל החשש שיתבע אם לא יסיר את החומר הפוגעני. אפשר שיש בידי המפרסם הגנה מוצקה מפני תביעת לשון הרע - כגון, שהוא דיבר אמת ושיש בפירסום ענין לציבור - אך לספק לא יהיה בכך ענין. הוא אינו יכול לשים עצמו שופט. אם הרשת היא כיכר השוק הווירטואלית של המאה ה- 21, מדיניות שיפוטית המטילה אחריות על ספק רק מפני שנמנע מהסרת הודעה משמיצה במהירות מספקת תפעל בעוצמה רבה נגד תפוצת המידע וחירות הדיבור. מדיניות שיפוטית מאוזנת תטיל אחריות על ספקי אינטרנט רק באותם מקרים שבהם לשון הרע ברורה ואדישות הספק לפרסום עולה כדי תמיכה, סיוע ועדוד לפרסום. תמיכה ועדוד כאלה ייגרמו לכך שהספק ייחשב כמי שאימץ את הפרסום או אשרר אותו ולפיכך הוא עצמו המפרסם. הספקים מצידם ייטיבו לעשות אם במקרים המתאימים יפנו לערכאות בטען-ביניים במקום לשים עצמם שופטים וצנזורים המחליטים מה מותר בפירסום ומה אסור.

על כל פנים, משהסתיימה בפשרה התביעה בעניין rest.co.il, נחסך הצורך לברר שאלות מרתקות מבחינה משפטית - כגון, מה מידת חבותו של אתר אינטרנט לנטר ביוזמתו תכנים שמפרסמים בו גולשים ולהסיר תכנים פוגעים ביוזמתו-שלו.

צוחק ומזלזל

כתב תביעה שני ממתין להכרעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 1609/01 יואב יצחק נ' ישעיהו רוטר ואח'. טרם הוגש כתב הגנה). העתונאי יואב יצחק מנהל ומפעיל אתר בשם "חדשות מחלקה ראשונה" בכתובת nfc.co.il. הנתבעים, ישעיהו רוטר ובנו נועם, מפעילים לטענת התביעה אתר אינטרנט המכונה רוטר.נט (rotter.net) ובו מתפרסמות ידיעות שונות. הנתבע 2, נועם רוטר, הוא "הרוח החיה" מאחורי האתר ומציג עצמו בו כקטין.

בין העתונאי יצחק לנתבע רוטר התגלעה מחלוקת כקב דרישת התובע שרוטר יחדל לקשר לעמודי תוכן באתר "מחלקה ראשונה". ב"כ התובע, עו"ד אמיר טיטונוביץ, טוען כי בעקבות זאת, והחל מדצמבר 2000, החלו בקבוצות-הדיון ברוטר.נט מתפרסמים דברים המהווים לשון הרע נגד התובע. כתב התביעה משופע בדוגמאות לפרסומים כאלה, שנמשכו לטענתו על פני חודשים אחדים. הנתבעים לא נענו לפניית באי-כוח התובע לחדול מפרסומים אלה ("נו, שוין", מצטט כתב התביעה את תגובתם. "האיש באמת מאמין שאני תינוק שייבהל ממכתב זה. אין לי אפילו פסיק רתיעה").

לצד הודעות, שפורסמו ב'פורומים' (קבוצות הדיון) ברוטר.נט מצוי מקרה אחד שבו פרסמו הנתבעים, לטענת התביעה, את הטקסט הבא: "אחד הגולשים אף בנה אתר חיקוי בגיאוסיטיס שצוחק ומזלזל ביואב יצחק". משפט זה היווה קישור ('לינק') לאתר המתואר בו, כך שבלחיצה על גבי המשפט יעבור הקורא אל אותו אתר. "לעיני הגולש, שעבר בסיועם ובעידודם של הנתבעים אל אתר החיקוי, נגלה דף אינטרנט הנחזה להיות דף מאתר מחלקה ראשונה", גורסת התביעה, אלא שהאתר המחקה כלל דברי לשון הרע על יואב יצחק.

שאלת אחריות בעל אתר ללשון הרע שמפרסם צד שלישי באתר אחר, רק מפני שהנתבע מקשר לאתר המשמיץ, טרם נדונה בישראל. ככל הידוע לכותב המדור, הסוגיה טרם התבררה גם בפסיקה בארה"ב. בעניין אחד הוגשה תביעה על רקע דומה בשנת 1999 (Brown v. City College of San Francisco): מרצה תבע את הקולג' העירוני של סן-פרנסיסקו וביקש להכיר בתביעתו כייצוגית בשם פרופסורים אחרים בטענה שהושמצו באופן אנונימי באתר האינטרנט teacherreview.com. האתר נבנה כקבוצת דיון לסטודנטים של שתי אוניברסיטאות ולא הופעל על ידן. התובע טען שסיטי קולג' יצרה מצג של תמיכה רשמית באתר כשהתירה לקבוצת סטודנטים לקשר אל האתר, שכלל ביקורת חריפה ואנונימית על מרצים. לא ידוע לכותב המדור אם וכיצד הסתיים הבירור המשפטי. תקציר שהגישה ACLU בשם מפעיל האתר נמצא בכתובת http://www.aclunc.org/cyber/curzon-brief.html.

ניתן ללמוד לעניין זה גזירה שווה מפסיקה אמריקנית שעסקה באחריות בעל אתר להפרת זכויות יוצרים, כאשר הוא מקשר ליצירות מפרות (ראה: Universal City Studios, Inc ואח' נגד Reimerdes ואח' - החלטה מיום 17 באוגוסט 2000 של בית משפט פדראלי בניו-יורק בעניין קישור לתוכנות המפצחות את הצפנת ה- DVD). באותו מקרה קבע בית המשפט מספר כללי אצבע לפיהם ניתן לקבוע האם קישור לאתר, שמכיל יצירה מפרה עלול להטיל חבות על המקשר: על בעל האתר בו מוצב הקישור לדעת, בזמן בו מוצב האמצעי האסור באתר המקושר, כי מוצע באתר האמור אמצעי שעלול להיות לא חוקי והוא מחזיק או יוצר קישור במטרה להפיץ את האמצעי האמור. לדעת בית המשפט מבחנים אלה יקטינו את חששם של בעלי האתרים כי תוטל עליהם חבות בשל קישורים, חשש שעלול לפגוע בזרימת המידע ברשת האינטרנט. אם תאומץ גישה זו בישראל, כי אז יעמוד לרוטר.נט לרועץ הקישור לאתר, הכולל דברי לעג על התובע אגב תיאורו כ"אתר חיקוי בגיאוסיטיס שצוחק ומזלזל ביואב יצחק". תיאור זה מעיד לכאורה על מודעות לתוכנו של האתר המשמיץ והתובע יצחק יטען בוודאי כי הקישור אליו נעשה במטרה להפיץ את דברי לשון הרע.

הואיל ובמועד כתיבת המאמר טרם הוגש כתב הגנה מטעם רוטר, לא ניתן לדעת כיצד יגיב לטענות התביעה נגדו.