ב- 6.12.1999, קיבל בית המשפט הפדראלי של סולט לייק סיטי, במדינת יוטה שבארצות-הברית, החלטה הקובעת כי הפניה, באמצעות URL (כתובת אינטרנט) ליצירה המפרה זכויות של קניין רוחני, מהווה סיוע אסור להפרת זכות יוצרים. לפסיקה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על קישוריות ב- Web, מה גם שהוסיפה וקבעה כי כל משתמש באינטרנט הצופה ביצירה מפרה מבצע בעצמו מעשה של הפרת זכויות יוצרים מפני שבמטמון שבמחשבו (ה- Cache) נוצר עותק מן היצירה.
ההחלטה התקבלה במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, בסכסוך שבין הכנסייה המורמונית למפעילי אתר אינטרנט המותח ביקורת על הכנסייה. בית המשפט אסר על בעלי האתר לכלול בו כתובות URL של אתרים אחרים, שבהם פורסמו עותקים מספר הדרכה לאנשי הכמורה של הכנסייה המורמונית תוך הפרת זכויות היוצרים של הכנסייה במדריך. על אף שהכתובות לא לוו ביצירת קישורית (Hyperlink), הגיונה של ההחלטה תקף אף ביתר שאת למקרים של קישוריות לאתר המחזיק יצירות מפרות. לא ניתן להבין מן ההחלטה האם ה- URL שבמחלוקת הפנה ישירות אל העמודים המפרים או אל אתר המחזיק יצירות מפרות. עם זאת, המטרה הייתה הפניה אל החומר המפר.
בני הזוג טאנר הנם הבעלים והמפעילים של אתר אינטרנט בשם "כנסיית המגדלור", האתר מביע ביקורות על כתבי ומעשי הכנסייה המורמונית. בני הזוג הציבו באתר קטעים ממדריך של הכנסייה המורמונית, והצטוו על ידי בית המשפט להסיר את הקטעים האמורים בנימוק שהם מפרים את זכויות היוצרים של הכנסייה בספר.
לאחר מתן הצו בהליך הראשון הציבו בני הזוג באתר האינטרנט שלהם הודעות דואר אלקטרוני של צדדים שלישיים, שהפנו את קוראי האתר לאתרי אינטרנט אחרים בהם ניתן לקרוא את המדריך. אתרים אלה העתיקו את המדריך שלא בהסכמת הכנסייה המורמונית, בעלת זכויות היוצרים בו. המשיבים סייעו למשתמש באתרם, שלא הצליח לקרוא את הספר באתרים אליהם הפנו, על ידי מתן הוראות כיצד לעשות כן. בני הזוג עודדו את המשתמשים באתרם לקרוא את המדריך ולשלוח עותק אלקטרוני ממנו לחבריהם.
הכנסייה המורמונית פנתה איפוא לבית המשפט בבקשה ליתן צו זמני שיאסור על בני הזוג טאנר לכלול באתרם את הכתובות המפנות אל האתרים המפרים.
הדוקטרינות של זכויות יוצרים הנהוגות בדין האמריקני ומבחינות בין מפר ישיר, מפר תורם ומסייע להפרה. בית המשפט קבע, כי בני הזוג אינם מפרים ישירות את זכויות היוצרים של הכנסייה. כמו כן נפסק כי מאחר שאין כל קשר בין המשיבים לבין האתרים שאליהם הפנו, לא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין סיוע להפרת זכויות יוצרים שמבצעים האתרים האחרים.
בהסתמך על הלכות אמריקאיות, שקבעו כי העתק של יצירה שנוצר בזיכרון ה- RAM של המחשב במטרה לאפשר למשתמש לראותה מהווה יצירת העתק של היצירה, פסקה השופטת כי העותק הזמני של היצירה שיוצר דפדפן האינטרנט של המשתמש, כאשר הוא מעיין ביצירה המפרה, מהווה כשלעצמו העתקה והפרה של זכויות היוצרים על ידי המשתמש הסופי.
מחומר הראיות הסיקה השופטת קמפבל, כי בני הזוג עודדו את המבקרים באתר האינטרנט שלהם לקרוא את המדריך של הכנסייה, ובכך סייעו להפרת זכויות היוצרים שביצעו המשתמשים באותם אתרים, באמצעות העיון בהם, כאמור לעיל.
הדין בישראל
הוראות בדבר אחריות מסייע קיימות באופן מובהק בדין הפלילי. עם זאת, קיימת אחריות גם למסייע בדין האזרחי: סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע כי -
- "לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".
סעיף זה מייחס לאדם את מעשיהם ומחדליהם של אנשים אחרים. האחריות נובעת מכך, שפעולת המזיק ביחד עם פעולותיו של האדם שביצע במישרין את העוולה, יוצרות מעשה אסור. לצורך הטלת אחריות על פי הסעיף יש צורך במודעות, אך די גם בחוסר תשומת לב וברשלנות בלבד ביחס לעובדות.
כאשר מפעילי אתר אינטרנט יודעים או צריכים לדעת על ההפרה המתרחשת באתר שאליו הם מקשרים, הם עלולים (לפי הגיונו של פסק הדין בעניין הכנסייה המורמונית) להיחשב כמסייעים לעוולה שהוא מבצע - לדוגמה, פגיעה בזכויות יוצרים של הזולת. עם זאת, הפסיקה בישראל לא דנה באחריותם של אתרי אינטרנט במקרים כגון זה. בבוא הרגע יהיה עליה לשקול שיקולים כבדי משקל, כדוגמת החשיבות שבעידוד הפצת המידע, ולאזן ערכים סותרים - כדוגמת חירות הביטוי מצד אחד כנגד הזכות לקנין מצד שני - כדי להגיע לתוצאה הראויה. שיקולים ואיזונים אלה יכולים לגרום לכך שהטלת אחריות על מקשר תצומצם למקרים שבהם אין ספק כי ידע או היה עליו לדעת שהוא מקשר במישרין ליצירה מפרה.