שני אירועים בימים האחרונים עוסקים בלשון הרע באינטרנט: האחד, חקירה שמנהלת משטרת ישראל בעקבות ציור שהופץ באינטרנט, ובו הוצב ראשה של שרה נתניהו על גופה המצוייר של אישה עירומה; השני, פסיקה מעוררת-מחלוקת של בית המשפט הגבוה לצדק בלונדון, שהטיל אחריות על ספק גישה לאינטרנט בעקבות מסר משמיץ שהתפרסם באחת מקבוצות הדיון שהחזיק הספק במחשביו.

המשטרה לעזרת נתניהו

חקירת המשטרה בענין שרה נתניהו נסבה על ציור מעובד של אדוארד מאנה משנת 1863, "סעודה על דשא". הציור הוא מן המפורסמים בזרם האימפרסיוניסטי. מתוארת בו סצינה פסטורלית - שני גברים שקועים בוויכוח אינטלקטואלי על כר דשא מופז, ולידם אישה עירומה. בגרסה נשוא החקירה הוחלף ראשו של אחד הגברים בראשו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, האומר "שרה, האין זה מזג אוויר נפלא למלחמה?". לצידו יושבת רעייתו, שראשה מחליף, כאמור, את ראשה של הדוגמנית העירומה המקורית. הגרסה היא ציטוט ברור של המקור, ואין מקום לספק שלא מדובר בתמונת עירום של אשת ראש הממשלה. הציור פורסם באתר האינטרנט של מפלגת העבודה, ולאחר שהוסר משם ניתן למוצאו כיום לפחות באתר אחד נוסף.

המשטרה גויסה לחקירה בטענה של הוצאת דיבה על אשת ראש הממשלה. עד כה נעלם כנראה מן החוקרים טיבו האמיתי של הפוטומונטאז' - הבעת דעה פוליטית לגיטימית, גם אם מקוממת ומרגיזה. בהקשר זה נכון היה לשנן את דברי בית המשפט העליון בבג"צ 153/83 לוי ואח' נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(393 ) 2, כי:

"הגנה על חירות הביטוי או על זכות ההפגנה אינה חשובה רק כאשר מושמעים דברי חכמים, הנאמרים בנחת ובתבונה, שהרי קיומה של זכות איננו בעייתי, מקום בו יש ויכוח תרבותי ורוגע; קשה יותר לשמור על חירות הביטוי ועל זכויות יסוד דומות או קרובות, כאשר מועלות אמונות, דעות והשקפות, אשר מקוממות בתוכנן ואשר סולדים מהן".

ראויים לאזכור גם דברי בית המשפט העליון של ארצות-הברית, כאשר פסק בענין Reno v. ACLU כי הוראות ה- Decency in Communication Act, שנועדו ללחום בתכנים פורנוגרפיים באינטרנט, מנוגדות לחוקה האמריקנית:

"ההיסטוריה מראה שהתרחבות האינטרנט היתה מתמדת ובלתי-רגילה. כענין שבמסורת חוקתית, בהעדר הוכחה לסתור, אנו מניחים כי הסדרה ממשלתית של תוכן הדיבור עלולה להפריע להחלפה החופשית של דעות יותר מאשר לעודד אותה. האינטרס בעידודו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית גובר על כל רווח תיאורטי אך בלתי-מוכח של צנזורה".

בהתחשב בכך, ראוי היה שהמשטרה תעזוב את חקירת ההבט הפלילי של לשון הרע בפרסום הציור המעובד, ותניח לאשת ראש הממשלה לתבוע את זכויותיה בבית משפט, ככל אדם - בין אם על דרך של תביעה אזרחית ובין אם על דרך של קובלנה פלילית פרטית.

אחריות ללשון הרע

ב- 26 במרץ נתן ה- High Court of Justice בלונדון את הכרעתו בתביעה ראשונה מסוגה באנגליה, שכרכה טענות של לשון הרע עם האינטרנט (Godfrey v. demon Internet Ltd.). הנתבעת, דימון אינטרנט, היא ספק גישה לרשת. בין היתר היא שומרת במחשביה קבוצות דיון, הכוללות הודעות הנשלחות אליהן מרחבי העולם. במאמר מוסגר ייאמר כי רבים מספקי האינטרנט נוהגים כמוה, כי מספרן של קבוצות הדיון הללו מסתכם ברבבות וכי כל אחת מהן מחזיקה עד מאות ואלפי מסרים. ב- 13 בינואר 97' שלח אלמוני מארצות-הברית לאחת מקבוצות הדיון הללו הודעה משמיצה כנגד התובע גודפרי. ההודעה נחזתה להיות כאילו נשלחה על ידי גודפרי עצמו. ארבעה ימים לאחר מכן שיגר גודפרי פקס אל מנהלי דימון, הודיע להם כי ההודעה מזויפת וביקש להסירה. דימון לא עשתה דבר. בעקבות זאת הגיש נגדה גודפרי תביעה בטענה לפרסום לשון הרע.

השאלה הבסיסית המתעוררת בהקשר זה היא האם ספק הגישה לאינטרנט ייחשב למפרסם המסר. ככלות הכל, מאות אלפי מסרים עוברים ומוחזקים במחשביו מדי יום, והוא אינו כותב, עורך או מוסר אותם למשלוח. בהתאם לכך קבעה הפסיקה בארצות הברית, כי אדם שהעביר מסר לאחר נחשב כמפרסם רק אם הוא מילא תפקיד פעיל או יכול היה להפעיל שליטה חלקית בהעברת התקשורת. החוק האמריקני הקנה חסינות לספקי גישה לאינטרנט מפני תביעות דיבה בסיטואציות דומות (ראה Zeran v. AOL, לדוגמה, "משפט באינטרנט" מ- 4.6.97).

בית המשפט האנגלי לא הלך בעקבות שפע ההלכות האמריקניות שהוצגו בפניו. הוא קבע כי דימון אינטרנט, הנתבעת, אינה נהנית מההגנה הנתונה למעביר תמים של מסר משמיץ בסעיף 1(1) לחוק האנגלי בדבר לשון הרע, מפני שלאחר קבלת הפקס מן התובע ידעה על המאמר המשמיץ ובחרה שלא להסירו. השופט לא הסתפק בכך - הוא הוסיף וקבע כי בכל אימת שמחשבי הנתבעת העבירו את המסר המשמיץ דימון מבצעת פרסום למי מלקוחותיה שקיבלו את המסר. בכך לא נתן דעתו לעובדה שדימון לא חיברה את המסר, לא ערכה אותו ואף לא הציבה אותו במחשביה. בית המשפט לא דן כלל בשאלה האם יכול ספק גישה לשלוט במאות אלפי המסרים העוברים דרכו מידי יום, או האם זו מדיניות משפטית נבונה להטיל חבות מסוג זה על הספק ולהפוך אותו לצנזור.

זוהי, איפוא, תוצאה קיצונית ושנויה במחלוקת. ככל הידוע יש בדעת דימון לערער על פסק-הדין. במאמר מוסגר יצוין כי ההחלטה קבעה רק את סוגיית האחריות וכי טרם נדון גובה הנזק. בית המשפט, ברמז מכוון היטב לצדדים, קובע בסוף הכרעתו כי על יסוד טענת הגנה חדשה שמבקשת הנתבעת לעורר, סכום הפיצויים שייפסק צפוי להיות נמוך מאד.