ב- 23 בפברואר אימצה האסיפה הכללית של מדינת וירג'יניה חוק נגד דואר אלקטרוני פרסומי, שנשלח אל הנמען בלא שביקש לקבלו (Unsolicited mail). דואר פרסומי זה מכונה ברשת Junk email או spam. משלוח דואר זבל הפך בווירג'יניה לחטא, שעונשו 500 דולר קנס. דואר שגורם לנזק העולה על 2,500 דולר למשתמש בודד נחשב עוון. כמו כן מעניק החוק לספקי הגישה לאינטרנט וללקוחותיהם זכות תביעה אזרחית כנגד שולח המסר הפרסומי ולפיה הם זכאים לתבוע עשרה דולרים בגין כל הודעה שנשלחה או 25,000 דולר ליום - לפי הגבהו מבין אלה.

וירג'יניה היא המדינה השלישית בארצות הברית המאמצת חקיקה נגד התופעה. ארבע מדינות אחרות נמצאות בעיצומו של הליך החקיקה. הקואליציה נגד דואר אלקטרוני מסחרי בלתי-נדרש (http://www.cauce.org), ארגון מתנדבים של משתמשים באינטרנט, קוראת אף לחקוק חוק פדראלי המסדיר את הסוגיה.

בעוד ארצות-הברית מודעים היטב לסוגיה המטרידה ופועלים כדי לצמצמה, נרשמו בחודשים האחרונים נסיונות של גורמים מסחריים בישראל לשגר דואר זבל לבעלי חשבונות דואר אלקטרוני בארץ. לדואר המסחרי העברי נוסף גוון מטריד: בשל הקושי לשגר מסרים בעברית, נמצא מי שצרף לדואר האלקטרוני קובץ במשקל של מגהבייט אחד (!) הכולל את המסר הפרסומי. סוחר אחר גרם לכך שכל הודעת דרישה לחדול ממשלוח הדואר שוגרה אוטומטית לכל נמעניו המקוריים של המסר הלא-רצוי.

הדין הישראלי אינו עומד חסר אונים לנוכח התופעה, וספק אם יש צורך בתיקונו כדי לאוסרה. תשומת הלב מופנית להוראות החוק הבאות:

חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א1981- אוסר בסעיף 2(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. לענין זה, קבעה הפסיקה, כי ידיעה כוללת גם פרטים טריוויאלים כדוגמת הכתובת ומספר הטלפון של המקבל. יש איפוא יסוד לטענה, כי השימוש בכתובת הדואר האלקטרוני של מי שלא הסכים במפורש לקבלת מסרים מסחריים - אסור.

אותו חוק מוסיף ומורה, כי במקרה של דיוור ישיר (פניה אישית לאדם "לרבות ... בדרך ממוחשבת", כהגדרת הדברים בסעיף 17ג' לחוק), חייב הפונה לכלול במסר הפרסומי הודעה על זכותו של מקבל הפניה להימחק ממאגר המידע, הכולל את פרטיו. הדואר המסחרי בעברית, שהחתום מטה קיבל עד עתה, אינו כולל הודעה כזאת והוא מנוגד לפיכך להוראות הדין.

סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב - 1982 קובע כי שימוש במתקן בזק באופן שיש בו כדי להטריד או להרגיז הינו עבירה שדינה שלוש שנות מאסר. מתקן בזק הינו מתקן המיועד בעיקרו לשידור, העברה או קליטה של סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכות אלקטרומגנטיות אחרות (סעיף 1 לחוק). משלוח דואר אלקטרוני נעשה כרוך בשימוש מובהק במתקני בזק, ושיגורו של דואר-זבל נופל איפוא לגדר האיסור שבחוק.

סעיף 30א' לחוק הבזק אוסר על שיגור דברי פרסומת באמצעות פקסימיליה ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב של הנמען. הגיונו של הסעיף נעוץ בעובדה שהמשגר פרסומות בפקס משתמש בכספו ובמשאביו של המקבל כדי לפרסם מידע שהמקבל אינו בהכרח מעונין בו. אותו הגיון חל גם על משלוח בדואר אלקטרוני: מקבל המסר משלם לספק השירות תמורה בגין זמן החיבור לאינטרנט הדרוש לשם קבלת דבר הדואר הפרסומי, ולבזק הוא משלם את תמורתן של פעימות המונה. מהותית, יש הצדקה לפרש את המילה "פקסימיליה" כמוסבת על כל מכשיר בזק שהשימוש בו נעשה על חשבון מקבל המסר, ובכלל זה דואר אלקטרוני.

חוק המחשבים, תשנ"ה - 1995 אוסר בסעיף 2 על שיבוש פעולתו התקינה של מחשב או הפרעה לשימוש בו. ברגיל, מסר אחד קצר בדואר אלקטרוני, שמשקלו אינו יותר מקילובייט אחד או שניים, אינו יכול להחשב כמשבש פעולת מחשב. מה שאין כן מסרים שנספח אליהם קובץ שמשקלו מגהבייט אחד, המשתק את תעבורת הדואר האלקטרוני במחשב למשך דקות אחדות.

ולבסוף, השולח דואר אלקטרוני פולש אל תיבת הדואר האלקטרונית שמקצה ספק השירות ללקוח המקבל. המסר מאוחסן בתיבה, הנמצאת על גבי המחשב-השרת של הספק, עד למשיכתו על ידי המקבל. נפח תיבת הדואר האלקטרונית המוקצה למשתמש, מוגבל על -פי הכללים שקבע הספק. סעיף 31 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אוסר על הסגת גבול במיטלטלין (לרבות הפרעה אלימה בהם בהיותם בהחזקתו של אדם אחר). גם סעיף זה יכול לשמש יסוד לתביעה נגד שולחי דואר-זבל, אף כי הדרישה ל"הפרעה אלימה" היא בעייתית בהקשר זה.