במשך מאות שנים עיצב המשפט המסחרי את דיניו והלכותיו בהתבסס על המציאות הנוהגת, שלפיה נערכו התקשרויות חוזיות בעיקר על גבי ניר חתום. אמנם, בדין הישראלי דרישת הכתב איננה נפוצה - היא מחוייבת בעסקאות מקרקעין, בהסכמי בוררות ועוד - אבל בדינים אחרים היא בעלת משמעות רבה יותר: ה- Commercial Code Uniform בארה"ב דורש שכל עסקה שסכומה מעל 500 דולר תעשה בכתב כתנאי לאכיפתה. וגם כשהכתב אינו מחוייב בדין, הוודאות המסחרית הכתיבה מציאות שבה חלק ארי מהעסקאות זוכות לביטוי במסמך מוחשי.
המשפט עסק עם השנים באופן שבו שאלות מהותיות השתקפו במסמכים כתובים: הצעה, קיבול, גמירות דעת, כוונה להתקשר ביחסים חוזיים - כל אלה נבחנו בראש ובראשונה על-פי מכתבים, טיוטות, זכרונות דברים והסכמים שצדדים לעסקאות מסחריות החליפו ביניהם.
עתה מתחולל שינוי קיצוני: התפוצה הגלובאלית של רשתות תקשורת ממוחשבות והתפתחות הסחר באמצעותן, מחייבות את המשפט לזנוח את התפיסה המסורתית של "כתב". הן דורשות בחינה מחדש של תפיסות מושרשות היטב במהירות רבה, העומדת בניגוד קיצוני לאופי המשפט. הסיבה לכך נעוצה במפגש שבין טכנולוגיה למשפט, המתרחש בעת פעילות מסחרית באינטרנט, ובמתח השורר בין שני אלה: הטכנולוגיה מהירה והמשפט איטי; הטכנולוגיה שואפת להשתנות במהירות הרבה ביותר, והמשפט רוצה יציבות ולוודאות; הטכנולוגיה מעדיפה את החדש, והמשפט מתלבט בשאלה האם יש להעדיף, בשם הוודאות, פורמאליזם על חשבון בירור האמת; הטכנולוגיה מדברת בקבועי זמן קצרים - שנים אחדות כשמדובר במכשירים אלקטרוניים, שנה-שנתיים כשמדובר במחשבים, חודשים ספורים שמדובר בתוכנות. המשפט חושב ומתנהג במונחים של שנים ארוכות, גם כשהוא ממהר. אלה פרקי הזמן הדרושים לבירור של הליך בבית משפט, לחקיקה או לגיבושה של הלכה משפטית חדשנית.
הטכנולוגיה המיושמת במסחר המקוון שועטת נכון לעכשיו קדימה ומותירה את המשפט הרחק מאחור. אבל לאורך זמן היא עלולה למצוא עצמה בלי צרכנים ולקוחות אם הדין לא יצור מסגרת יציבה ומשרת אמון לסחר האלקטרוני הגלובאלי. דומה שאין סוגיה שבה הפער בין המשפט לבין הטכנולוגיה גדול יותר מאשר בתחום אמצעי התשלום. בסדרת מאמרים זו נבחן כמה מההיבטים המשפטיים הנוגעים לשיטות התשלום הנוהגות או העתידיות ברשת - כרטיסי אשראי, המחאות דיגיטליות וכסף אלקטרוני.
מרבית העסקאות הנערכות עתה באינטרנט משולמות באמצעות כרטיסי אשראי, באמצעות פרוטוקולים של תקשורת בין-מחשבית, כדוגמת SSL או SET (לפרטים ראה באתר של מאסטרקרד). פרוטוקולים אלה מאפשרים הצפנה של פרטי כרטיס האשראי בדרכם מתוכנת העיון ('הדפדפן') של הלקוח אל המחשב של המוכר. התוצאה: בשנת 1997 הושגה פריצת דרך בכל הנוגע לאמון הציבור במסירת נתוני כרטיס האשראי דרך הרשת. נתונים ראשונים שסיפקה, לדוגמה, רשת America Online) AOL) מלמדים שהיקף הקניות המקוונות בחג המולד האחרון הוכפל לעומת היקפן אשתקד.
בישראל, הבטחון בקניה המקוונת נובע גם מהסדר חוקי, המתאים לביצוע תשלומים באינטרנט. חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 מקנה בטחון ללקוח, החושש שנתוני כרטיס האשראי שלו ינוצלו לרעה על ידי המוכר או על ידי פורץ, שיתגבר על הגנות המחשב-השרת של המוכר ויטול משם את פרטי הכרטיס: החוק מכיר בעסקאות הנעשות בלא חתימת ידו של הלקוח על גבי שובר האשראי. אלה העסקאות הנעשות בעת הזמנה טלפונית, או, להבדיל, באינטרנט. הן נקראות בשם "עסקה במסמך חסר". חוק כרטיסי חיוב מורה, כי אם לקוח חויב לשלם את תמורתה של עסקה כזו והודיע למנפיק כרטיס האשראי בתוך שלושים יום ממסירת הודעת החיוב, שהוא לא ביצע את העיסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב, המנפיק ישיב לו את סכום החיוב בערכו ביום החיוב - או (אם הלקוח טען שחויב ביתר) את ההפרש בין סכום החיוב המוסכם עליו לסכום שנלקח ממנו בפועל.
זאת ועוד, אם הוסכם בין הלקוח לספק שהתמורה, או חלקה, ישולמו כעבור שלושים וחמישה ימים או יותר (לדוגמה, כשהתמורה נפרעת בתשלומים), והלקוח הודיע לחברת האשראי שהנכס שרכש באותה עסקה לא סופק לו ושהוא ביטל אותה - חברת האשראי צריכה להפסיק לחייבו.
הקצאת הסיכונים בחוק כרטיסי חיוב היא כזו שהסוחרים וחברות האשראי - יותר מאשר הלקוחות - צריכות לחשוש מעריכת עסקאות באמצעות האינטרנט. סוחרים נדרשים לזהירות יתרה, בפרט בהתחשב בעובדה שמאמר שפורסם לאחרונה ב- York Times New קובע שישראל היא מעצמה של עבירות מרמה בכרטיס אשראי באמצעות האינטרנט ביחד עם מזרח אירופה ואמריקה הדרומית. הלקוח נדרש למעשה לפעולה אחת: בדיקת חיוביו החודשיים ומסירת הודעות מתאימות לחברת האשראי.