מערכות עיתונים מפרסמות יותר ויותר מידע אלקטרוני, בין אם במסגרת מאגרי מידע מקוונים, כדוגמת האינטרנט, ובין אם על גבי תקליטורים. לא מן הנמנע, שזהו שלב מעבר לקראת עיתונות מודפסת מסוג אחר לגמרי. לעתיד צופים, לדוגמה, קיומו של "דף" דיגיטלי, שעוביו לא יעלה על עובי עמוד של עיתון, ואשר ניתן יהיה לטעון אותו מעת לעת במידע, כתבות ומאמרים. דף כזה יכול להוות תחליף לעמודי העיתון, המוכרים לנו עתה.

שלב המעבר מעורר קושיות משל עצמו. אחת מהן התברר בפסק-דין שניתן לפני כשלושה חודשים בבית משפט בניו-יורק, ארצות-הברית - Times Co., 93 Civ. 8678 (S.D.N.Y. 13/8/97) Tasini v. New York: האם מוציאים לאור זכאים לפרסם מאמרים, שנכתבו לצורך פרסום בכתב-עת מודפס, גם במאגרי מידע אלקטרוניים שהם מפיקים, או ששימוש כזה יהווה הפרת זכויות היוצרים של הכותבים?

התובעים, עיתונאים המועסקים ככותבים מזדמנים ('פרילנסרים'), פרסמו מאמרים בניו-יורק טיימס ובניוזדיי (שניהם עיתונים יומיים) ובירחון ספורט אילוסטרייטד. העיתונים מצידם מכרו את כל החומר שהתפרסם בהם למאגר המידע לקסיס-נקסיס. זהו שירות מחשב מקוון, המאפשר למנוייו, בין השאר, גישה אל כתבות, השמורות במדורים וירטואלים על-פי העיתון שבו התפרסמו. כמו-כן הוא מאפשר לחפש אחר הידיעות באמצעות שאילתות. לקסיס-נקסיס מכר את הכתבות, על-פי הסכם עם העיתונים, לחב' UMI, שהפיקה תקליטורים הכוללים אותן.

ההתקשרות בין התובעים לבין כל אחת מהמערכות העיתונאיות לבשה צורות שונות מעט. בניו-יורק טיימס ובניוזדיי נהג סיכום בעל-פה בין הכתב לבין העורך. הסיכום עסק רק בנושא המאמר, אורכו וסכום התשלום. בנוסף לכך, הניוזדיי כתב בגב השיקים לתשלום, כי זהו תשלום מלא עבור הזכויות במאמר, והזכות לפרסם אותו בארכיבים אלקטרוניים. לעומתם, ספורט אילוסטרייטד החתים את כותביו על הסכם, שקבע, בין השאר, כי הוא בעל הזכות לפרסום ראשון של הכתבה.

הצדדים הסכימו שהעיתונים מהווים "יצירה משותפת" כמשמעה בחוק זכויות יוצרים האמריקני משנת U.S.C. 101) 1976 17). יצירה כזו מורכבת מיצירות נפרדות, העומדות בפני עצמן, ונאספות למכלול אחד (לדוגמה: המאמר, עיצובו בעיתון, הצילומים המלווים אותו והעיתון כולו שבמסגרתו הוא מתפרסם). הזכות בכל אחד מן החלקים, המרכיבים את השלם, מיצוייה בידי היוצר הראשון של אותו חלק. בהעדר הסכם אחר, בעל היצירה המשותפת זכאי לנצל את מרכיביה השונים רק במסגרת המכלול השלם. לתשומת לב: יצירה משותפת כזו שונה בתכלית השינוי מ"יצירה משותפת" כמשמעה בסעיף 16 לחוק זכות יוצרים הישראלי. בדין הישראלי, ביצירה משותפת לא ניתן להבחין בין חלקו של מחבר אחד למשנהו, וכל המחברים הם אפוא בעלי זכויות היוצרים במוצר המוגמר.

התובעים טענו, שהנתבעים פגעו בזכויות היוצרים שלהם, כשמסרו את הכתבות לפרסום במאגרים אלקטרוניים. הנתבעים טענו להמחאה מפורשת של הזכויות מן הכותבים אליהם. גם בלא הסבה כזו, גרסו, סעיף (c)201 של חוק זכויות יוצרים האמריקני מתיר את מעשיהם מפני שהפרסום במדיה אלקטרונית מהווה רק גירסה חדשה (revision) של הפרסום המקורי.

בית המשפט קבע כי המחאת הזכויות חייבת להיעשות בכתב (הוראה כזו קיימת גם בחוק זכות יוצרים בישראל). אמנם השיקים נשלחו לאחר שהמידע כבר נמסר ללקסיס- נקסיס (וממנו ל- UMI), אך העיתון טען שהאמור בגבם יכול לאשרר הסכמה בדיעבד. בית המשפט הסכים לכך עקרונית. עם זאת קבע כי לא הוכחה בפניו הסכמה כזו. נהפוך הוא, כל התובעים העידו שלא דובר עימם כלל על פרסום יצירותיהם במאגרי מידע ממוחשבים. הואיל שכך, ההוראה שטרח ניוזדיי לכלול בגב השיקים לא סייעה בידו במקרה זה. כמו כן נפסק שנוסח הדברים בגב השיק, הכולל זכות לפרסום היצירות ב"ארכיבים אלקטרוניים" הוא מעורפל, אין בו די להוות המחאת זכות תקפה ונראה שהתכוון לחול על ארכיב ממוחשב שהעיתון מפעיל בעצמו (בהבדל מהשירות המקוון של לקסיס).

ספורט-אילוסטרייטד הסתמך, כאמור על הסכם בכתב. כשההסכם קובע כי העיתון הוא בעל הזכות לפרסום ראשון של הכתבה, אין בו מגבלה כלשהי על המדיה של הפרסום, טענו פרקליטיו של כתב העת, ולפיכך יש לפרש את המילים "פרסום ראשון" ככוללות גם את לקסיס-נקסיס. בית המשפט דחה את טענתם בצינה: "הזכות לפרסם מאמר "לראשונה" לא ניתנת להרחבה סבירה לכדי זכות להיות הראשון לפרסם את המאמר באיזה ובכל מדיום", קבע.

על הפרק נותרה אפוא טענת הנתבעים כי הפרסום האלקטרוני אינו אלא גירסה חדשה של הפרסום בעיתון. בית המשפט נתקל בקושי בבואו לפרש את הוראת סעיף (c)201 הדנה לחוק זכויות היוצרים משנת 1976, הדנה בעניין זה, שכן לא מצא תקדימים הדנים בה. לבטח לא נמצאת פסיקה שעניינה היחס בין הוראה זו לבין המדיה הדיגיטלית. הסעיף מורה כי -

In the absence of an express transfer of the copyright or of any rights under it, the owner of copyright in the collective work is presumed to have acquired only the privilege of reproducing and distributing the contribution as part of that particular collective work, any revision of that collective work, and any later collective work in the same series.

התובעים טענו כי ההיתר להפיק גירסה מחודשת של היצירה המשותפת מצומצם למהדורה המתפרסמת באותה מדיה. בית המשפט לא קיבל זאת. הוא קבע כי בעל הזכות ביצירה המשותפת רשאי להפיק עותקים ממנה, שניתן להציב במסופי מחשב וכי בהעדר הגבלה מפורשת, חוק זכויות יוצרים האמריקני משנת 1976 חל גם על כל הטכנולוגיות המתפתחות, ובהן המחשב. היות שכך, הוא פוסק, אין סיבה למנוע

היצירה המשותפת, פוסק השופט, גדולה מסך-כל חלקיה. היא ניתנת לשינוי בלי פגיעה אסורה בחלקים (היצירות הנפרדות) המרכיבים אותה. אף כי הנתבעים אינם רשאים לפרסם את הכתבות במסגרות שונות לגמרי מאלה שבהן הופיעו - כגון, בכתבי-עת או עיתונים אחרים שהם מוציאים לאור - הם בהחלט רשאים לפרסמן בגרסאות חדשות של אותם עיתונים ממש, שבהם ראו אור מלכתחילה.

בית המשפט מתמודד עם טענת התובעים כי החיפוש במאגרי המידע בדרך של שאילתות מנתק את יצירותיהם מן היצירה המשותפת, באופן המהווה הפרה של זכויותיהם. הוא קובע שהכתבות רואות אור במאגר האלקטרוני רק מפני שבתהליך העריכה של העיתון שבדפוס הוחלט לפרסמן, וכי ביחד איתן נשמרות במאגר הממוחשב כל הכתבות שראו אור באותו גיליון. אף כי במחשב שמורות ידיעות שהתפרסמו בגיליונות אחרים של העיתון, לקסיס ו- UMI נקטו אמצעים רבים כדי לקשר בין כל כתבה לבין מהדורת העיתון שבה התפרסמה לראשונה. היות שכך, העריכה והסינון המקוריים, המקנים לעיתון הגנה בדיני זכויות יוצרים כיצירה נפרדת מסך-כל חלקיה, מתקיימים גם בגרסתו המקוונת. אם כך הדבר, היצירה המשותפת לא עברה שינוי אסור בדרכה מהדפוס אל המחשב.

המדיה הדיגיטלית אינה שומרת את התמונות, העימוד והעיצוב המקורי של העיתון, אבל גם בכך לא היה כדי להניא את בית המשפט מעמדתו. הוא מסתפק בכך שלקסיס- נקסיס ו- UMI שמרו על בחירת הכתבות המקורית של העיתונים ומחיל מבחן של "דמיון מהותי" בין המקור שבדפוס להעתקו שבקובץ מחשב. לדבריו, אלמלא נעשו הפרסומים האלקטרוניים בהרשאת המו"ל, יכול היה כל עיתון לתבוע את ההוצאות הממוחשבות לדין על הפרת זכויות יוצרים. המסקנה הנובעת היא שהיצירה המשותפת (העיתון) שמרה על אופיה ולפיכך ניתן היה לפרסם במסגרתה את מאמרי התובעים גם במדיה דיגיטלית.

השלכותיה של הסוגיה חורגות מעבר ליחסי עיתון-פרילנסרים, מפני שחלק ניכר מהחומר המתפרסם ברשתות מחשב ובמדיה דיגיטלית לא יועד במקורו להתפרסם שם אלא עבר עיבוד מן המקור שבדפוס לקובץ בינארי.