כענין שבחוק, פסקי דין ניתנים בכתב ונחתמים בידי השופטים. בישראל, לדוגמה, מורה תקנה 190(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי "כתום הדיון בכל הליך, או לאחר מכן, בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות, יתן בית המשפט פסק דין או החלטה אחרת, לפי הענין; ההחלטה תהיה בכתב ותיחתם בידי השופטים שישבו לדין".
מתברר כי בעידן האינטרנט יש לפחות דרך אחת נוספת למתן פסקי דין. היא איננה מעוגנת עדין בחוק, ולפיכך יש ללוות אותה בפסק דין מחייב, כתוב וחתום. השופט דיוויד א. בייקר מבית המשפט באורלנדו, פלורידה, הוא החלוץ: החודש מסר לצדדים פסק דין על גבי דיסקט של מחשב, ובו מוטבעים אלמנטים של היפרטקסט, כלומר קשרים ('לינקים') מתוך פסק-הדין הן לאתרי אינטרנט והן להערות שוליים שבפסק הדין עצמו. פסק הדין דומה אפוא לעמודים אחרים ב- Web (המימשק הגרפי של האינטרנט). הביטויים המקשרים לאתרים אחרים בולטים בכחול, כשקו מדגיש מצוי מתחתם. הקשה באמצעות העכבר על כל קישור כזה משגרת את הקורא אל האסמכתא הרלבנטית, או אל תיאור הפטנט הנזכר בפסק הדין. כמו ההחלטה עצמה, גם האסמכתאות ומסמכי הפטנט מצויים באינטרנט, אם כי באתרים אחרים לחלוטין.
אתרים המפרסמים פסקי דין כבר ערכו אותם בעבר כך שיכללו קשרי היפרטקסט. עם זאת, זו הפעם הראשונה מנצל בית המשפט עצמו את הטכניקה. היתרון והנוחות ברורים מאליהם, שכן אין צורך לטרוח בדפדוף בכרכי אסמכתאות אחדים בעת קריאת פסק הדין. אבל פסק הדין מעניין לא רק מבחינה זאת אלא גם מפני שהוא נותן במידע המקוון אמון כה רב, עד כדי שהוא מפנה אליו מתוכו ממש.
פסק הדין הוצב באתר של שופטי השלום (Magistrate Judges) בארצות הברית, ושם ניתן לעיין בו. בראש העמוד מובלטת העובדה כי לראשונה נעשה שימוש בהיפרטקסט בהחלטה משפטית, והקוראים מוזמנים לשלוח את תגובותיהם בדואר אלקטרוני לכב' השופט בייקר. הערת השוליים הראשונה מבהירה כי ההחלטה ניתנה סימולטנית הן על גבי ניר והן באמצעים אלקטרוניים. הגירסה האלקטרונית נערכה באמצעות מעבד התמלילים וורד-פרפקט 8.0 וניצול מלוא יתרונותיה מחייב כמובן חיבור לאינטרנט. קשרים אלה עלולים להשתנות או להיות בלתי זמינים בעתיד. היות שכך, ומסיבות אחרות - אומרת הערת השוליים - הגירסה החתומה שבכתב היא הגירסה היחידיה הרשמית של ההחלטה. הגירסה האלקטרונית נמסרת כדי לתת עומק נוסף לאסמכתאות וכאב טיפוס להחלטות אלקטרוניות עתידיות. עותק מן ההחלטה יוצב גם ברשת התקשורת הדיגיטלית של המערכת המשפטית בארה"ב.
במענה לפניתנו בדואר אלקטרוני מסר השופט בייקר כי הגירסה האלקטרונית של פסק הדין היתה נסיונית בעיקרה וכי הוא שיגר אותה לצדדים על גבי דיסקט של מחשב. עד כה, אמר, התגובות לפורמט זה של פסק דין היו בעיקרן נלהבות. הוודאות במתן פסקי הדין תחייב עוד במשך זמן את נתינתם בכתב, כשהם חתומים.
אחרי הכל, איש - לא הצדדים ולא בית המשפט - ירצה להסתכן בכך שקטעים מן ההחלטה ישונו על ידי מי שאינו שבע נחת מהם. אבל מה שנראה כעת כבלתי אפשרי יישקל מן הסתם מחדש, כאשר טכנולוגיות כדוגמת חתימה דיגטלית ("משפט באינטרנט", 4 במאי 1997) יאפשרו לבית המשפט לזהות בוודאות את פסק הדין מבלי שניתן יהיה, לאחר פענוח החתימה האלקטרונית, להצפינו מחדש. לפי שעה, עורכי הדין והצדדים יסתפקו בשמחה בכך שההחלטה תינתן "בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות", כלשון תקנות סדר הדין האזרחי...