מאז 1996 מתמודדת הפסיקה בארצות-הברית בסוגיות של סמכות בין-מדינתית המתעוררות אגב תביעות שעניינן פעילות באינטרנט. לפי שעה, אין המדובר בסוגיות של סמכות בינלאומית אלא בסמכותם של בתי המשפט באחת מחמישים ואחת המדינות המרכיבות את ארצות-הברית לדון בפעילות שמקומה הגיאוגרפי במדינה אחרת מבין החמישים ואחת. יש להתייחס לפסיקה בענין זה בזהירות: לא זאת בלבד שהכללים נמצאים בשלבים ראשוניים של גיבוש, ופסקי הדין סותרים לעתים זה את זה, אלא שהדין האמריקני בסוגיית הסמכות שונה מהוראות תקנות סדרי הדין בישראל: בדיני המדינות בארצות-הברית קיימים סעיפי Long Arm אשר לפיהם ירכוש בית משפט במדינה אחת סמכות על תושב של מדינה אחרת אם הוא, לדוגמה, מנהל עסקים בתחום המדינה הראשונה. מאמר הסוקר פסקי-דין רבים בענין זה פורסם לאחרונה ב- !Law Journal Extra.

בענין .Bensusan Restaurant Corp נגד King נדונה פגיעה בסימן מסחר: התובעים היו בעליו של מועדון ג'אז בניו-יורק בשם The Blue Note ולזכותם נרשם גם סימן מסחר בשם זה. לנתבע היה מועדון בשם זהה במדינת מיזורי, והוא הקים אתר אינטרנט כדי לקדם את עסקיו. באתר נכלל מספר טלפון להזמנת כרטיסים, לוח מופעים ומידע כללי אודות המועדון. נקבע כי בכך אין די כדי להקנות לבית משפט בניו-יורק סמכות על הנתבע ממיזורי: "עצם העובדה שאדם יכול לקבל (בניו-יורק - ח.ר.) מידע על המוצר המפר לכאורה איננה מקבילה לפרסומו, קידומו או שיווקו בניו-יורק", נפסק. אפשר שיצירת אתר, כמו גם שיווקו של מוצר, תורגש ברחבי המדינה - או אף העולם - אולם בלא דבר מה נוסף, אין בכך כדי להוות מעשה המופנה במישרין כלפי מדינת הפורום.

בפסק-דין אחר, מדינת מינסוטה נגד .Granite gate Resorts Inc נדונו האשמות כלפי מפעיליו של אתר אינטרנט, שפרסמו שירות הימורים. העמוד כלל מידע בדבר שירותי ההימורים והציע למבקר להצטרף לרשימת דיוור בנושא. נפסק כי הטענה, שהנתבעים לא פרסמו דבר במינסוטה, איננה הגיונית בעידן האינטרנט. "ברגע שהנתבעים הציבו פרסומת באינטרנט, פרסומת זו זמינה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה לכל משתמש באינטרנט", עד שהנתבעים יסירו אותה מהרשת. בית המשפט סבר שהאתר עצמו, והעובדה שכלל מספרי טלפון לחיוג ישיר, מהווה פניה שיווקית ישירה למדינת מינסוטה (מה גם שהובאו בפניו עדויות בדבר כניסות לאתר ממחשבים באותה מדינה).

בענין .Zippo Manufacturing Co נגד Zippo Dot Com נקבע כלל, המסכם אולי את גישת בתי המשפט בארצות הברית, נכון לעכשיו: "הסבירות שסמכות אישית תוחל עומדת ביחס ישר לטבעה ואיכותה של הפעילות המסחרית שיישות מקיימת באינטרנט". כותב המאמר ב- !Law Journal Extra מסכם ואומר כי כדי להמנע מהקניית סמכות שיפוטית לבית משפט מרוחק, על מפעילי אתר אינטרנט לאפשר אינטרקציה מועטה כלל הניתן עם האתר. אם עמוד הבית כולל מידע בלבד, פוחתת הסבירות שכללי הסמכות הנוהגים בדין האמריקני יחילו על מפעילי האתר את דיניה של מדינה אחרת מזו שבה העמוד נמצא.

סמכות ומטמון

כאמור בחלקו הקודם של המאמר, בישראל יש לבחון לרוב את השאלה מהו "מקום המעשה או המחדל" כדי לקבוע אם פעילות שהתרחשה באתר מסוים תבוא תחת סמכות שיפוטו של בית משפט בארץ. בענין זה יש לשים לב גם לכמה הבטים טכניים של השימוש באינטרנט, שבתי משפט יטו באופן טבעי להתעלם מהם. הבטים אלה מעוררים שאלות שתדרושנה פתרון בפסיקה או בחקיקה:

כאשר אדם פונה לאתר בארצות הברית, לא תמיד הוא מגיע לשם. לעתים הוא מקבל את המידע שהוא מבקש ממחשב-שרת בישראל, מבלי לדעת שלא הרחיק לכת אל מעבר לאוקינוס. הדבר קורה כאשר אותו אדם עושה שימוש בשירותי Proxy של ספקי הגישה לאינטרנט. שירות Proxy פועל כך: א' פונה לאתר בחו"ל. הדפים שהזמין מאוחסנים על גבי מחשב של ספק השירות. כאשר משתמש ב' פונה לאותו אתר בחו"ל, שולח אליו המחשב בישראל את הדפים שכבר מאוחסנים אצלו, במגמה לחסוך בעומס על קווי התקשורת הטרנס-אטלנטים. הגולש אינו יודע שקיבל את המידע באמצעות Proxy. אם באותם דפים טמונה עוולה כלשהי (כגון שיש בהם מעשה של הפרת זכויות יוצרים, או פגיעה בסימן מסחר, או פירסום לשון הרע וכיו"ב), למה ייחשב "מקום המעשה או המחדל" בהתחשב בעובדות הללו?

אתרי מראה (Mirror Sites) הם אתרים, הכוללים את כל המידע שיש באתר המקורי. אתרים אלה מפוזרים ברחבי הרשת במגמה להקל את הגישה אליהם (ראו לדוגמה ברשת האתרים TuCows, הכוללת תוכנות לשימוש באינטרנט. לרשת שני אתרי-מראה בישראל שאחד מהם הוא http://tucows.netvision.net.il). אם מעשה או מחדל נעשה באתר א' (הממוקם גיאוגרפית מחוץ לתחומי שיפוטו של בית המשפט), סביר להניח שהוא קיים גם באתר ב', שבתחום השיפוט. האם אז ייחשב הנתבע כמי שמקום מגוריו או מקום מושבו הרגיל הוא בתחום המדינה כדרישת תקנה 500(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לשם רכישת סמכות שיפוט? האם מקומו הפיסי של אתר אינטרנט מסוג זה ייחשב כמקום ניהול עסקים של בעל האתר? המענה לשאלות מסוג זה יכול להעזר בפסיקה מארצות הברית שהבאנו בתחילת המאמר.

כאשר אדם מעיין בדפי Web מתרחש התהליך הטכני הבא: תוכנת העיון שהוא משתמש בה מתקשרת לאתר שבחו"ל. האתר שולח אל המשתמש את העמודים המבוקשים. בפועל, הדפים יעלו על צג המחשב רק כאשר כבר יימצאו בכונן הקשיח של המחשב, כשהם מאוחסנים בספריה זמנית הקרויה Cache (מטמון). משתמשי חלונות 95' יכולים למצוא אצלם, לדוגמה, ספריה הקרויה Temporary Internet Files המכילה קבצים שונים שבהם עיינו ברשת - מדפי מידע פשוטים ועד קבצים גרפיים וקבצי קול. כל הפעילות מתרחשת אפוא כשהקבצים כבר מצויים במחשבו של המשתמש! למעשה, מבלי שהגיעו למחשב זה ונפרשו מתוכו אל מסך הדפדפן, אין תועלת בקבצים המוצבים ברשת. בהתחשב בכך, האם אין לומר ש"מקום המעשה או המחדל" הוא מקום מחשבו האישי של המשתמש? זוהי לכאורה טענה חזקה, אם נגרם נזק למחשב מחמת קבצים עוינים שהעביר אתר מסוים (וירוסים, יישומי ActiveX מזיקים וכיו"ב). אין ספק שבנסיבות אלה הפעילות המזיקה התרחשה על גבי מחשב המשתמש בישראל. אבל לפי אותו הגיון ממש, זהו גם מקום הפרסום של דף אינטרנט הכולל דברי לשון הרע, פגיעה בזכויות יוצרים וכיו"ב.

שאלות הסמכות המתעוררות ברשת הן מרתקות ומורכבות, מפני שהן מעמתות יסודות גיאוגרפיים (מקום ותחום) מדיני הסמכות המקובלים, עם מדיה שהמקום והתחום הפיסיים כמעט חסרי חשיבות בה. זו הרי מעלתה הגדולה של הרשת: בהקשה אחת עוברים בה מישראל לארצות הברית, לאירופה או לכל מקום אחר על פני תבל. נותר לראות כיצד יעברו בתי המשפט את משוכת הסמכות שניצבת בפניהם כתוצאה מכך.