ככל שגדל נפח המידע ומספר האתרים באינטרנט, כך מתרבה התדיינות המשפטית, שהחיים הווירטואלים מלבים. ככורח בלתי נמנע מעוררת ליטיגציה זו שאלות נכבדות של סמכות מקומית ובינלאומית. מאז יוני 96' נדרשים בתי המשפט בארצות הברית להכריע פעם אחר פעם בסמכותם לדון במדינה (State) אחת פעילות מקוונת שלכאורה התבצעה במדינה אחרת. במקרה אחד לפחות עמדה על הפרק סוגיה טרנס-אטלנטית: בית משפט בניו-יורק הכריע כי פעילות המתבצעת על גבי מחשב באירופה מהווה הפרה של צו מניעה שניתן בארצות הברית, רק מן הטעם שניתן לצפות ולשוטט באתר האינטרנט האירופאי ממחשבים באמריקה.
הנה ארבע דוגמאות אפשריות:

גולש אינטרנט מישראל נכנס לאתר של חברה צרפתית, המוצב על גבי מחשב בפינלנד, ומזמין סחורה או שירות. המחשב הפיני משגר את המידע אל סניף החברה בארצות-הברית, וזה משגר אישור-הזמנה לתא-הדואר האלקטרוני של הלקוח הישראלי. סיטואציה מעין זו היא כבר עתה ענין של יום-יום באינטרנט. בית משפט ישראלי ירכוש, במקרה הצורך, סמכות על העיסקה אם, לדוגמה, ניתן יהיה לבסס את הטענה שהחוזה נעשה בתחום המדינה. או אז יתיר בית המשפט להמציא את כתב התביעה אל מחוץ לתחום המדינה, בהתאם להוראות תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לשון הרע ברשת

פלוני מציב על גבי מחשב בארצות-הברית דף בעברית המוציא דיבתו רעה של תושב ישראל. זו אינה אפשרות תיאורטית. לאחרונה פורסמו דברי לשון הרע אודות נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, על גבי מחשב-שרת ( SERVER) שככל הנראה אינו מוצב בישראל כלל. אם אותו משמיץ אלמוני הוא תושב ישראל, לא מתעוררת בעיה: תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורות כי ניתן לתובעו בבית המשפט שבאיזור שיפוטו הוא מתגורר. אבל מה אם אותו משמיץ הוא תושב חוץ - האם אז ניתן לתובעו בישראל? אם הפירסום המשמיץ, שכאמור מוצב על גבי מחשב בארצות הברית, יכול להחשב כאילו הוא "דבר הנעשה בתחום המדינה", או "מעשה או מחדל שבתחום המדינה", כי אז בית המשפט יתיר להמציא את כתב התביעה נגד אותו משמיץ אל מקום מושבו שבחו"ל ובכך ירכוש עליו סמכות. בנסיבות אחרות ייאלץ התובע להיטלטל אחרי הנתבע למקום מושבו (דבר שעלול לסכל מראש את התביעה). כפי שנראה בהמשך סידרת מאמרים זאת, התשובה לשאלה אינה כה מובנת מאליה כפי שניתן היה לסבור מלכתחילה.

לתאגיד מסוים יש סימן מסחר הרשום לזכותו בישראל בלבד. תאגיד אחר מעתיק את הסמל המסחרי ומפרסם אותו באתר האינטרנט שלו, המוחזק על-גבי מחשב במדינה אחרת. האם ניתן לתבוע בישראל את התאגיד המעתיק בגין הפרת סימן מסחר?

גולש אינטרנט מוריד מאתר בחו"ל תוכנה אל מחשבו האישי. התוכנה מתגלה כנגועה בווירוס מזיק, או שהיא "סוס טרויאני" המשגר נתונים מן המחשב המאחר אל המתכנת מחו"ל (חשש רווח לאחרונה). האם ניתן יהיה לתבוע בישראל את מפעילי האתר הזר, שממנו נלקחה התוכנה, מכוח חוק המחשבים? האם "מקום המעשה או המחדל" שבגינו תוגש התביעה הוא ישראל, שאז יתיר בית המשפט המקומי את המצאת כתבי בי-דין אל הנתבע שבחו"ל, אם לאו.

"המקום" של האינטרנט

דומה שלמרבית השאלות הללו - כמו גם לרוב הסיטואציות האפשריות שתתעוררנה - יש מכנה משותף אחד, מוזר לניסוח. תקנות סדר הדין הנוהגות בישראל מחייבות לשאול מהו "המקום" של האינטרנט. היכן מתבצעת הפעילות המתנהלת בה? שאלת הסמכות מעוררת שאלות שהן מנוגדות לטיבה של הסביבה הווירטואלית: בעוד שהאינטרנט היא סביבה נטולת מקום מעצם הגדרתה, בית המשפט המתלבט בסמכותו יתבקש להכריע מהו "מקום המעשה או המחדל" שהתבצע בה.

כאמור, מאז 1996 הכריעו בתי משפט בארצות-הברית בסוגיות מעין אלה. את הפסיקה האמריקנית יש לבחון בזהירות: ראשית, מפני שסוגיית הסמכות המקומית שם התעוררה אגב תביעות בין-מדינתיות ולא בינלאומיות; שנית, מפני שהסמכות המקומית מוסדרת בדין האמריקני באופן שונה מן ההסדר הנוהג בישראל: בדין המדינתי נוהגים סעיפים הנקראים Long Arm ואשר לפיהם ירכוש בית משפט במדינה אחת סמכות על תושב של מדינה אחרת אם הוא, לדוגמה, מנהל עסקים בתחום המדינה הראשונה; ולבסוף ראוי לזכור שהסוגיה טרם זכתה להכרעה של הערכאה העליונה בארצות-הברית, בית המשפט העליון בוושינגטון, וככל הידוע לכותב שורות אלה גם איננה ממתינה בקרוב להכרעתו.

Playboy? Playmen

המקרה הראשון הוכרע ב- 19 ביוני 96'. סוגיית הסמכות לא התעוררה בו במישרין, ואפשר שדווקא משום כך מרחיק-לכת בהשלכותיו הרבה יותר מפסקי הדין שבאו אחריו: .Playboy Enterprises Inc נגד .Chucklebery Publishing Inc. פלייבוי טענה שהנתבעים מפרים צו מניעה שניתן בתחילת שנות השמונים ואשר אסר עליהם לפרסם, להפיץ, לשווק ולמכור בארצות הברית מגזין אירוטי באנגלית בשם Playmen. הפצת העיתון באיטליה לא נאסרה. בתחילת 96' גילה פלייבוי שהנתבעים הציבו אתר אינטרנט באיטליה, palymen.it, שבאמצעותו ניתן לראות את המגזין Playmen, לרבות תמונות המופיעות בו ומודעות שהעיתון פירסם, ואף ניתן להזמין באתר מוצרים ש- Playmen משווק.

בית המשפט פסק כי אף שצו המניעה המקורי משנת 81' לא חזה את האינטרנט אין פירושו של דבר שהאיסורים הקבועים בו אינם חלים על ההפצה באמצעותה. עצם קיומו של אתר האינטרנט, החליט בית המשפט, מהווה פירסום אסור בארצות הברית. זאת ועוד, שידול לקוחות אמריקניים באתר האיטלקי, קבלת הזמנות בפקס ובדואר האלקטרוני מהם, משלוח מילות-קוד למנויי האתר וכיו"ב - כל הפעולות הללו הוכרו כהפצה אסורה בארצות הברית. בהתאם לכך נקבע שצו המניעה, אשר חל כזכור על תחומי ארצות-הברית, הופר על ידי ניהולו של אתר שנמצא פיסית על גבי מחשב במרחק של אלפי קילומטרים משם, באיטליה, רק מפני שניתן לצפות בו מבעד למחשבים בארה"ב:

While this Court has neither the jurisdiction nor the desire to prohibit the creation of Internet sites around the globe, it may prohibit access to those sites in this country. Therefore, while Tattilo may continue to operate its Internet site, it must refrain from accepting subscriptions from customers living in the United States.

ניהול עסקים וסמכות מקומית

פסק הדין השני ניתן ימים ספורים לאחר מכן, ב- 22 ביוני 96' בתביעת Compuserve נגד Patterson: ריצ'רד פטרסון, עורך-דין טקסני, היה מנוי של חב' קומפיוסרב (אחת מספקיות השירותים המקוונים הגדולות בארצות-הברית). מושבה של קומפיוסרב באוהיו. פיטרסון נהג לחייג למספר מקומי בטקסס כדי להתקשר עם מחשביה. אחת הסיבות שפיטרסון התקשר עם קומפיוסרב, הוא רצונו להפיץ תוכנות מחשב שפיתח באמצעות החברה. לשם כך חתם עימה על חוזה, ששוגר ממחשבו שבטקסס למחשבי קומפיוסרב באוהיו. ההסכם ותנאי השירות שאליהם התייחס קבעו כי נחתמו באוהיו וכן נקבע כי יחול עליהם הדין של מדינת אוהיו.

לימים נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. קומפיוסרב הגישה במדינת אוהיו כנגד פיטרסון תביעה לפסק דין הצהרתי. בית המשפט הפדראלי לערעורים בחן את הסוגיה באספקלריה של סעיף הזרוע הארוכה של מדינת אוהיו ופסק, כי ניתנה הסמכות לבתי המשפט במדינה זו לדון בתביעה נגד פיטרסון: נקבע כי פטרסון התקשר בחוזה על ידי התחברות למערכת מחשב באוהיו, וכי "פטרסון בחר לשגר את התוכנה שלו מטקסס למערכת של קומפיוסרב באוהיו... רבים אחרים זכה לגשת לתוכנה של פטרסון באמצעות מערכת זו.. פטרסון פירסם ומכר את מוצריו באמצעות מערכת זו... ". בהתאם לכך נקבע כי למרות שפעילות זו לא הותירה עקבות פיסיות ממשיות, אין ספק שפטרסון ניהל מרצונו עסקים באוהיו. אף כי פסק הדין עוסק בסוגיה של מקום ניהול העסקים, ניתן להחילו בשינויים המחויבים על הדין הישראלי השואל מהו מקום המעשה או המחדל, או מהו מקום יצירת ההתחייבות.