ת"א 50855-12-15 בלו נ' שריון

(פסק-דין, שלום חיפה, השופט יואב פרידמן, 11.11.2018): הלקוחה פרסמה דברי לשון הרע על המוכרת בפייסבוק, אך המוכרת הפריזה במידת הפגיעה שנגרמה לה לטענתה.

העובדות: תביעת לשון הרע בעקבות פרסומים שביצעה הנתבעת בפייסבוק. התובעת היא עובדת שכירה בחנות לממכר מוצרי תינוקות. הנתבעת היא לקוחה של החנות ובין היתר שכרה ממנה עריסה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לשעה בה תוחזר העריסה לחנות, בעקבותיה פרסמה הנתבעת בפייסבוק פוסט המייחס לתובעת שירות ולבוש לא נאות. הפרסום נעשה בקבוצה ששמה "אמהות מדברות - מפגשי אמהות בצפון". התביעה הוגשה גם ביחס לאחת התגובות שפרסמה הנתבעת בשרשור התגובות לפוסט.

נפסק: תיאור התובעת את מידת הפגיעה שנגרמה לה חוטא בהפרזה ניכרת. אמנם תגובות כל אדם משתנות סובייקטיבית, אולם עדיין תיאור ההשפעה הנמשכת עליה חייה ובעקבותיה הסכום הנתבע, הינו חסר פרופורציה לתוכן הפרסומים וכמותם ומוגזם על פניו. הדברים נובעים מהכעס על הנתבעת והרצון אולי "ללמדה לקח". 

תחת ההנחה כי מדובר בלשון הרע, מתקיימת גם הגדרת הפרסום שבחוק. הנתבעת עשתה את הפרסום בקבוצת פייסבוק של אמנות הכוללת למעלה מ-12,000 איש. מדובר בתפוצה ניכרת, ללא קשר לשאלה כמה אנשים הגיבו לפוסט בפועל. בשים לב להגדרתו הרחבה של המונח, נחצה הרף והפרסום עולה כדי "לשון הרע". האדם הסביר שקורא את הפרסום למד שמדובר בעובדת אנטיפטית, חסרת גישה שירותית שאף מתלבשת באופן לא הולם למקום העבודה.

גם אם הפוסט נרשם תחת כעס, יכולה כבר היתה הנתבעת לשקול מילותיה ולא לרשום דברים עלי מקלדת מתוך אבדן שליטה ועצבים. קשה למצוא הצדקה לייחוס לבוש לא הולם למוכרת תוך נקיבה בשמה ומקום עבודתה, כאשר הקורא הסביר שלא נכח בזמן אמת בחנות, ולא נוכח בעצמו מהתנהגות הנתבעת, עשוי בהחלט להתייחס אליהם כפשוטם, כטענה עובדתית המתארת מצב עובדתי ונורמטיבי לא תקין לאשורו.

שונים פני הדברים ביחס לאותו חלק בשני הפרסומים שעניינו ביחס התובעת כמוכרת. כאן על ביהמ"ש לנקוט גישה זהירה מחמת חשש לאפקט מצנן מופרז, כאשר בפן הצרכני אין מקום לחסום התבטאויות המייחסות לחנות פלונית יחס לא נאות לקונים. קשה להלום שהנתבעת זכאית להגנת סעיף 15 לחוק ביחס לשני פרסומיה בפייסבוק שייחסו לתובעת לבוש לא הולם. הפרסום נעשה בכוונה לפגוע במידה גדולה מן הסביר להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 ומשכך חזקה (שלא נסתרה) שהפרסום נעשה בחוסר תום לב. נשללה גם הגנת אמת בפרסום ודין התביעה להתקבל.

דרישתה הכספית של התובע היא בלתי מידתית בעליל. הנתבעת תפצה את התובעת ב-9,000 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1,580 ש"ח ובתוספת 1,300 ש"ח בגין האגרה.