ת"א 42636-01-17 פשכצקי נ' בוזגלו

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט רונן אילן, 3.10.2018): אביו של הכדורגלן יפצה את עיתונאי הספורט לאחר שכינה אותו "שקרן" בפייסבוק.

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע, עיתונאי ספורט, פרסם ידיעות על חילופי הצעות בין קבוצת הכדורגל הפועל ב"ש לבין הכדורגלן מאור בוזגלו, בנו של הנתבע. הנתבע טען כי הידיעות שהביא התובע אינן נכונות. התובע טען כי הנתבע לא הסתפק בהכחשת הידיעות, אלא כינה אותו "שקרן" ואת ידיעותיו "ידיעות שקריות" - וזאת בפוסט בעמוד הפייסבוק של הנתבע ובראיונות לאמצעי התקשורת (סה"כ 5 פרסומים). הנתבע טען כי הפרסומים אינם לשון הרע וכי עומדות לו הגנות חוק איסור לשון הרע.

נפסק: בהיעדר מחלוקת על עצם ביצוע הפרסומים ותוכנם, מתמקדת המחלוקת בשאלה אם יש בהם כדי להוות לשון הרע וככל שכן, אם עומדת לנתבע הגנה מהגנות החוק - זאת, לאור המצב העובדתי הייחודי בתביעה זו: ביקורת כלפי ידיעות שפרסם התובע במסגרת עבודתו העיתונאית. התובע אינו איש ציבור ואינו עוסק בפעילות ציבורית. עם זאת, התובע עיתונאי במקצועו והפרסומים עליהם הוא מלין נעשו בהתייחס לידיעות שהביא בעבודתו העיתונאית. העיתונאי הוא דמות ציבורית והביקורת על עבודתו מעוררת עניין ציבורי, שאז נקודת האיזון נוטה יותר לכיוון הזכות לחופש הביטוי.

בחינת הפרסומים מלמדת שהנתבע עשה שימוש בביטויי גנאי קשים כלפי התובע. הביטוי "שקרן" מציג את התובע כרמאי שאינו דובר אמת. ביטוי זה מבזה את התובע, משפילו, עלול לפגוע במשרתו, והוא נתפס בפסיקה כלשון הרע. הנתבע טען כי יש לתת משקל לאופן ביצוע הפרסומים, ברשת חברתית, שכן הציבור מייחס משקל נמוך לפרסומים אלה [עניין גיע ניהול ומסעדנות - ת"א 31694-09-16]. אכן, לחילופי דעות במרחב הווירטואלי עלול להינתן משקל נמוך. עם זאת, אין משמעות הדברים קביעה גורפת שלפיה פרסום שנעשה ברשתות חברתיות אינו יכול להוות לשון הרע כלל. 

נמצא כי הנתבע פרסם 5 פרסומים בהם כינה את התובע "שקרן" והציגו כמי שמביא ידיעות שקריות בעבודתו העיתונאית. למרות שפרסומים עסקו בעניין ציבורי ובדמות ציבורית, עיתונאי שניתן ואף רצוי למתוח ביקורת על עבודתו, חרגו הביטויים בהם השתמש הנתבע מהרף שניתן לאפשר כשיח ציבורי. מדובר בלשון הרע. טענת אמת דיברתי נדחתה, לאחר שהופרכה טענת הנתבע כי אין אמת בידיעות התובע. אף הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע, שכן בחר להשתמש בכינויי גנאי בוטים ללא כל הצדקה. הנתבע יפצה את התובע ב-30,000 ש"ח עבור כל אחד מארבעת הפרסומים בהם התחשב ביהמ"ש וסה"כ 120,000 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 40,000 ש"ח.