ע"פ 5090/18 מדינת ישראל נ' פלוני

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים פוגלמן, ברק-ארז ושטיין, 18.11.2018): בית המשפט העליון גזר שנת מאסר בפועל על הפצת סרטון מיני.

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם [תפ"ח 34429-09-16], שגזר על המשיב 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננת. המשיב הורשע בכך שכפה על קטינה להסכים שיצלם את יחסי המין ביניהם ובכך שהפיץ את התיעוד כאמור. המשיב הורשע, לפי הודאתו, בעבירת סחיטה באיומים ובשלוש עבירות של הטרדה מינית על-ידי פרסום משפיל (סעיף 3(א)(5א), בצירוף סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית). ערעור המדינה מכוון לקולת העונש.

נפסק: דין הערעור להתקבל, כך שעונשו של המשיב יעמוד על שנה מאסר בפועל. הכלל הוא שהתערבות בגזר הדין של הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים שבהם נפלה בו טעות מהותית או שהעונש שנגזר חורג חריגה ממשית מרשמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. במקרה דנא היה מקום לקבוע מתחם ענישה מחמיר יותר.

בשלב קביעת המתחם לא נתן ביהמ"ש המחוזי משקל הולם לעבירת ההטרדה המינית על-ידי פרסום משפיל. עבירה זו ראויה לענישה מחמירה, בין היתר לשם הרתעת הרבים. הפצתו של תיעוד מבזה או משפיל המתמקד במיניותו של אדם היא תופעה פסולה מכל וכל. ההכרה הציבורית בפסול הגלום בתופעה באה לידי ביטוי, בין היתר, בקביעת העבירה החדשה יחסית של הטרדה מינית על-ידי פרסום משפיל (חוק הסרטונים).

זהו המקרה הראשון בו בית המשפט העליון נדרש לעונש הראוי בגין עבירה זו. חשיבות התיקון נעוצה בכך שהפצת פרסום משפיל אינה נתפסת רק כפגיעה בפרטיותו של מאן דהוא, אלא חמור מכך - כהטרדה מינית. חומרת התופעה מתחזקת בשל קלות ההפצה שמאפשרת הקדמה הטכנולוגית. על אף הכלים הקיימים המאפשרים הסרה של חומרים מהרשת, הרי שנוכח הקושי להתחקות אחר החומרים במרחב הווירטואלי ולמנוע את המשך הפצתם, הפגיעה עשויה להיות מתמשכת ולא להתמצות במקרה בודד ומגודר. בנוסף, מתחם הענישה הנוהג בעבירת סחיטה באיומים גבוה מזה שנקבע בגזר-הדין.

העונש שקבע ביהמ"ש המחוזי חורג לקולא במידה המצדיקה התערבות. עבירת ההטרדה המינית היא שיקול להחמרה עם המשיב וכן נזקה של המתלוננת.