ע"א 5001-02-18 פוגרבנוי נ' חמו

(פסק-דין, מחוזי נצרת, השופט אברהם אברהם, 31.10.2018): הפרסום בפייסבוק על אכזבת המערערת מהפיצה שרכשה מהווה ביקורת צרכנית מותרת.

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בנצרת [ת"א 33865-03-16], שחייב את המערערת לפצות את המשיב ב-15,000 ש"ח. המשיב היה בעליה של פיצריה במגדל העמק. המערערת, שהזמינה מהפיצריה פיצה, התלוננה בפני המשיב כי הפיצה רטובה. המשיב טען כי המערערת העלתה פוסט לדף הפייסבוק שלה שבמסגרתו ניסתה לפגוע בתדמית הפיצריה ואף הוסיפה תלונות חדשות שלא הזכירה בשיחתה עם המשיב. בית המשפט קמא קבע כי מתקיים יסוד הפרסום, כי הדברים מהווים לשון הרע ושלל את טענת המערערת כי עומדות לה הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע. מכאן הערעור.

נפסק: המערערת לא כיוונה את ערעורה לשאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע ולכן יש לברר את טענות ההגנה שהעלתה המערערת. יש ממש בטענת המערערת לקיומה של הגנת תום הלב בפרסום. בתי עסק המציעים את מרכולתם לציבור הצרכנים חושפים עצמם לביקורת, גם שלילית, ולעיתים אף קשה, מצד ציבור הצרכנים. לציבור זה, המשקיע את מיטב כספו ברכישת מוצר או שירות, נתונה זכות מלאה להביע את דעתו על המוצר או השירות שרכש. בהבעת דעה זו ייצא הציבור כולו נשכר. 

הפרסום הוא בבחינת ביקורת צרכנית וככזה יש לציבור עניין בו, כמשמעות הדבר בהגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. המערערת הביעה את תחושתה האישית ביחס לפיצה שרכשה וביקשה לתאר את אכזבתה ממוצר המזון שקנתה. דבריה לא היו בבחינת השתלחות לשמה, כי אם דעה צרכנית שביקשה להביע. קמה למערערת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף קטן 16(א) לחוק. הדברים שהטיחה המערערת בפרסום במרשתת היו בבחינת ביקורת מידתית, סבירה והוגנת, לפי זכותה, שלא לומר חובתה האזרחית, כצרכנית. בית המשפט ביטל את פסק-הדין של ביהמ"ש קמא, דחה את תביעת המשיב נגד המערערת והורה למשיב לשלם למערערת את הוצאותיה בשתי הערכאות, בסך של 15,000 ש"ח.