ע"פ 6570-09-17 מדינת ישראל נ' עובד

(פסק-דין, מחוזי י-ם, השופטים דראל, זינגר ומאק-קלמנוביץ, 17.9.2018): הפרסום שביצע המשיב בקבוצות הוואטסאפ מהווה הסתה לאלימות.

העובדות: ערעור המדינה על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בי-ם [ת"פ 54112-12-16], שזיכה את המשיב מעבירה של הסתה לאלימות לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין. העבירה יוחסה למשיב בשל פרסומים שונים שביצע בשתי קבוצות WhatsApp, וזאת על רקע החלטת ביהמ"ש העליון לפינוי היישוב עמונה. בית המשפט קמא קבע כי עבירת ההסתה לא הוכחה, שכן "לא הוכח כי היתה קיימת 'אפשרות ממשית' שהפרסומים המסיתים בנסיבות הפרסום יביאו למעשה אלימות".

נפסק: ביהמ"ש קמא קבע כי התכנים שהעלה המשיב בקבוצות הוואטסאפ מהווים פרסום בהקשר של העבירה שיוחסה לו, אך החליט לזכות את המשיב מאחר שסבר שדרישת האפשרות הממשית לעשיית מעשה אלימות אינה מתקיימת. הערעור שהוגש נוגע לזיכוי המערער בלבד. מקובלת מסקנת ביהמ"ש קמא כי הפרסום בקבוצה נחשב כפרסום לפי החוק והוא יכול לבוא בגדרי עבירת ההסתה, ככל שמתקיימים יתר יסודות העבירה. גם פרסום דיגיטלי עשוי להוות פרסום פומבי ומבחינת האפקטיביות הוא אף גובר במקרים רבים על פרסום פומבי באמצעים המסורתיים.

ביהמ"ש טעה במסקנתו והיה מקום לקבוע כי המשיב ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום. הפרסומים עומדים במבחן האפשרות הממשית לעשיית מעשה אלימות, בהתחשב בתוכן ההתכתבות בקבוצה, בדעות האנשים שלקחו חלק בהתכתבות ובסמיכות הזמן והמקום לאירועי הפינוי. המערערת הוכיחה קיומה של אפשרות ממשית שהפרסום יביא למעשי אלימות. יש לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב במיוחס לו ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש קמא לצורך גזירת דינו של המשיב.