(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת יהודית שטופמן): לא ניתן להגדיר את המערערת כ"בית תוכנה" לצרכי ארנונה.

העובדות: ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ת"א, לפיה נדחה ערר המערערת ונקבע כי אין לסווג את הנכס שלה כבית תוכנה. המערערת היא בבעלות מלאה של חברה אמריקאית, העוסקת בשיווק ומכירה של המוצר אותו מפתחת המערערת בישראל. המוצר הוא פתרון טכנולוגי מבוסס ענן, המיועד לניהול עסק לבעלי מקצוע בתחום האירועים. ועדת הערר קבעה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עיקר פעילותה הוא ייצור תוכנה, כנדרש בצו הארנונה. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות משום שמהות עיסוקה של המערערת הוא במתן שירותי תוכנה לחברת האם, הלקוחה היחידה של המערערת, ולא ב'ייצור תוכנה' כפי שפורש מושג זה בפסיקה ונדרש בצו הארנונה. שני מבחני העזר הם מבחן 'היקף השימוש במוצר המוגמר' (האם המוצר נועד לציבור הרחב או ללקוח ספציפי, כאשר אם המוצר נועד ללקוח ספציפי ראוי לראות בייצורו מתן שירות ולא פעילות ייצורית) ומבחן 'ההנגדה' (האם הפעילות הנבחנת קרובה יותר במהותה לפעילות ייצורית או למתן שירותים). 

המערערת אינה מספקת מוצר לקהל הרחב, אלא ללקוח אחד בלבד, חברת האם. גם לפי מבחן ההנגדה, יש לראות בפעילות המערערת מתן שירות, שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות צו הארנונה. על-אף שמדובר בשירותי ייצור תוכנה לחברת האם, עדיין מדובר במתן שירות לפי דרישתו והזמנתו של לקוח אחד. משנקבע כי פעילות המערערת בנכס אינה עולה לכדי פעילות ייצורית, אין צורך לבחון את עמידתה בתנאי ה"עיסוק העיקרי". 

עדכון: ביום 6.9.2018 דחה ביהמ"ש העליון (השופטת דפנה ברק-ארז) בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת על פסק-הדין לעיל, לפי ההלכה כי שאלות מתחום הארנונה, שהן יישומיות באופיין, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור [בר"ם 5704/18].