(פסק-דין, משפחה נצרת, השופט אסף זגורי, 20.4.2017): פרסומים מפכישים בפייסבוק כחלק מסכסוך משפחתי, וזאת באופן שיטתי, מכפיש, מסית, מפר חוק וצווים שיפוטיים, שאינו מפסיק חרף מספר תלונות במשטרה, צווים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, התראות, תביעות והליכים.

העובדות: בני-זוג מפרסמים בפייסבוק (ואחותה של האשה משתפת) פרסומים קשים ביותר, הכוללים גידופים, כינויי גנאי ומייחסים לבני משפחה (אחות, בעלה ואביו) גזל, גניבה, תרמית ואף ניסיון לרצח של אם המשפחה, בה טיפלו מספר שנים בשל הרעה במצבה הבריאותי. האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" או הגנת תום הלב ב"הגנה על עניין אישי וכשר", או שמא מדובר בפרסומים כוזבים המצדיקים השתת פיצוי כספי? הנתבעים 1-2 הם בני זוג וכך גם התובעים. התובעת 1 היא אחותן של הנתבעות 1 ו-3. בין הצדדים מתנהלים מזה מספר שנים הליכים שונים בעניין אם המשפחה ונכסיה.

נפסק: הנתבעים 1-2 מנהלים מספר לא מבוטל של חשבונות פייסבוק שבאמצעותם הם נוהגים להפיץ ולפרסם פרסומים שונים ובהם ביטויי גנאי קשים ביותר כנגד התובעים וגורמים נוספים. הנתבעת 3 נוהגת להפיץ ולתמוך בפרסומים אלה באמצעות שיתופם בדף הפייסבוק שלה, והיא אף נהגה להוסיף תגובות משלה לתמיכה בפרסומים. הנתבעים אינם מכחישים את הפרסומים. מדובר בסדרה ארוכה של פרסומים הכוללת מלל רב. 

במהלך הדיונים הנתבעים 1-2 המשיכו ולא חדלו מלפרסם פרסומים שונים המשמיצים את התובעים וגורמים נוספים, וכן חושפים הליכים ופרטים מדיונים בדלתיים סגורות, בניגוד לחוק ולהחלטות שיפוטיות חלוטות של ביהמ"ש. באשר לפרסומים שנעשו לאחר הגשת התביעה, ביהמ"ש לא יתייחס אליהם שכן התביעה לא תוקנה, אך יתייחס אליהם כאינדיקציה להמחשת הצורך בפיצוי ובסעד מרתיע בשים לב להתנהלות המתמשכת של הנתבעים 1-2.

בהחלטה מוקדמת ביהמ"ש קבע כי חלקים נרחבים מפרסומי הנתבעים בפייסבוק מהווים פרסום לשון הרע ללא הגנה ראויה. קביעה זו אקטואלית גם כעת. אף אם הנתבעים היו דוברי אמת או מבקשי חשיפת שחיתויות כטענתם, דרך ארץ קדמה לתורה וישנם כללים וקווי גבול בסיסיים של ביטוי שניתן לסבול ואחרים שלאו. ביטויי נאצה, קללות, גידופים, כינויי גנאי קשים, איומים, הסתה פרועה בטרם הוכחה אשמה פלילית או אחריות אזרחית ל"שוד זקנים, ניסיון רצח, גניבה" וכיו"ב - כל אלה הם לשון הרע ללא הגנה. הגנת אמת דיברתי או הגנת תום לב בביטוי שנועד להגן על עניין אישי כשר, אינן חופש השיסוי ואינן מחסנות קללות, איומים וגידופים.

בשורה של פסקי דין הכירו בתי המשפט במרבית המקרים בתביעות לשון הרע ביחס לפרסומים ברשת האינטרנט, חרף אי-קיומה של הסדרה חקיקתית בנושא [עניין רמי מור - רע"א 4447/07; עניין ברוקרטוב - ע"א 1622/09]. קיימת הבחנה בין סוג האתר, טיב ההשתתפות וכיוצא באלה מבחני משנה שביהמ"ש בוחן בכדי להכריע בשאלת תחולתה של עוולת לשון הרע [עניין וקנין - תא"מ 54888-01-12].

בעידן הנוכחי, בו המרחב הווירטואלי החליף את כיכר העיר והמקלדות את העטים, נדרשים בתי המשפט להתאים בין הוראות החוק לנסיבות המשתנות ולהפעלת שיקול דעת שיפוטי, אך מכל מקום קבעו כי פרסום באינטרנט עונה לתנאי "פרסום" שבחוק וכי אין מניעה עקרונית שפרסום כזה יקים אחריות בגין חוק איסור לשון הרע.

דיני הנזיקין ולשון הרע אינם עוצרים על סף מפתנו של בית המשפט לענייני משפחה, אך בשל העובדה כי מדובר ביחסים בין קרובי משפחה או בסכסוכי משפחה. גם במרחב המשפחתי יש פסיקות לא מעטות בהן הוחלו דיני לשון הרע על פרסומים בפייסבוק בין בני משפחה [עניין פלונית - תמ"ש 21757-10-11; עניין פלוני - תמ"ש 17772-01-10; עניין א' - תמ"ש 35326-12-10; עניין נ.ו - תמ"ש 8719-06-13; ועניין ו.ש. - תמ"ש 26439-11-15].

סיכומה של נקודה זו היא כי אין מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים משמיצים באינטרנט, אולם ראוי להחילם בשינויים המתחייבים ולתת את הדעת לטיב הפרסום, מהותו, נגישותו, המשקל שהציבור מייחס לו ועוד. פרמטרים אלה יש בהם להשפיע על ההחלטה האם הפרסום יהווה לשון הרע או שמא יש להתייחס אליו כזוטי דברים. בנסיבות המקרה מדובר בהתנהגות שיטתית, מכפישה, מסיתה, מפרת חוק וצווים שיפוטיים שאינה מפסיקה חרף מספר תלונות במשטרה, צווים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, התראות, תביעות והליכים. 

הנתבעים 1-2 פרסמו לשון הרע ואין להם כל הגנה המצדיקה חסינות מפני הטלת מלוא האחריות על כך (טענת "אמת דיברתי" נדחתה על-ידי ביהמ"ש). הנתבעת 3 שיתפה חלק מהפוסטים ועודדה את הנתבעים לפרקים, אך בכך מתמצה חלקה. להבדיל מהנתבעים 1-2 היא אף שינתה את התנהלותה וחדלה מהפרסומים והשיתופים. על כן חלקה מזערי יותר. 

היקף הפיצוי - מכלול השיקולים במקרה זה מוביל לקביעת שיעור הפיצויים על הצד הגבוה. פרסומי הנתבעים 1-2 נעשו מתוך זדון ורשעות לשמם, כחלק ממסע נקם ותוכנית מוקדמת. מדובר במספר רב ומצטבר של מעשים, במשך שנים וגם לאחר צווים שיפוטיים שאוסרים על כך. הנתבעים 1-2 יפצו את התובעים בסך של 250,000 ש"ח והנתבעת 3 בסך של 25,000 ש"ח. אין להוצאות נגד הנתבעת 3. הנתבעים 1-2 ישאו בהוצאות בסך 20,000 ש"ח + מע"מ.