(פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, הרשמת אביגיל ון-קרפלד): יש לראות את התובע כמי שנתן לאשתו הרשאה להשתמש בתיבת הדוא"ל שלו לצורך קבלת ההודעות.

העובדות: התובע הוא לקוח של הנתבעת. לטענתו, הנתבעת שלחה לו הודעות דוא"ל פרסומיות בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, לאחר שחזר בו מהסכמתו למשלוח ההודעות. אשתו של התובע חתמה על בקשה לקבל כרטיס אשראי מהנתבעת, בה נמסרה כתובת הדוא"ל של התובע ולרבות הסכמה לקבלת פרסומים שיווקיים באמצעות דוא"ל. התובע ביקשה הסרה בשיחה טלפונית עם נציג הנתבעת ובסיומה נמסר לו שהוסר מרשימת התפוצה. למרות זאת, נשלחו לתובע 2 הודעות נוספת בימים שלאחר שיחה זאת.

נפסק: דין התביעה להידחות ברובה. התובע טען כי ביקש שוב ושוב את הסרתו, אך במקביל, אשתו, לקוחה אחרת של הנתבעת, כללה במסגרת פרטיה האישיים את כתובת הדוא"ל של התובע והמשיכה לקבל את שירות ההודעות. התובע לא הציג את ההודעות בדיון ולכן לא הוכיח כי קיבל אותן או כי שמו מופיע על גביהן. התובע לא הוכיח את תאריכי משלוח ההסרות.

לא נסתרה גרסת הנתבעת כי הנמען להודעות היתה אשתו של התובע, שנתנה את הסכמתה לקבלת דברי פרסומת. אין מדובר במקרה רגיל של נמען שבקשתו להסרה לא כובדה, כפי שהתובע ניסה לצייר. יש לאזן במקרה זו בין זכות התובע לבקש את הסרתו לבין זכות אשתו לקבל הודעות פרסומיות לדוא"ל של התובע, לבין הנתבעת שאמורה לתמרן בין הבקשות הסותרות של התובע ואשתו. אין מקום לדרוש מהנתבעת כי תחייב כל אחד מלקוחותיה להשתמש בכתובת מייל שונה [עניין חקימוביץ - ת"ק 32382-05-15]. בהחלט קיימים מצבים בהם מספר כרטיסי אשראי יתייחסו לכתובת מייל אחת.

כיוון שהנמען היא אשתו של התובע, היא זו הרשאית לבקש מהנתבעת הסרה.אמנם אין הגדרה בחוק התקשורת ל"נמען", אך מהחוק עולה כי הנמען הוא זה שהסכים לקבל את דברי הפרסומת. כיוון שאשת התובע היא הנמען, ספק אם התובע רשאי לחזור בו מהסכמתה. יש לראות את התובע כמי שנתן לאשתו הרשאה להשתמש בתיבת הדוא"ל שלו לצורך קבלת ההודעות. 

הנתבעת לקחה אחריות על משלוח 2 ההודעות לאחר שיחת התובע עם נציגתה ולאחר שיחה עם אשתו באותו מעמד. עבור 2 הודעות אלה תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,000 ש"ח וכן החזר אגרה בסך 50 ש"ח.