ת"א 39830-09-17 דרוקר נ' אליאסי

(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת נועה גרוסמן): תביעה נגד הצל ואחרים. האם בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה על עוולות שבוצעו לכאורה כלפי התובעת בדף פייסבוק עיסקי שלה?

העובדות: התביעה הוגשה נגד 16 נתבעים. התובעת עוסקת בבישול והיא בעלת פרופיל אישי בפייסבוק וכן היא מפעילה דף עסקי. התובעת פרסמה פוסט בפרופיל האישי, בו ביקשה לסנן מחבריה את אלה התומכים בחייל אלאור עזריה. הנתבע 1 שיתף את הפוסט שפרסמה התובעת בעמוד הפייסבוק שלו וביקש מעוקביו להיכנס לדף העסקי של התובעת ולהוריד את הדירוג העסקי שלה.

התובעת טענה כי עוקבי הנתבע 1 החלו לתקוף את עמוד הפייסבוק העסקי שלה בתגובות מכפישות וכי הדירוג העסקי שלה ירד באופן משמעותי. התובעת טענה עוד כי נחשפה לטרור עסקי וכי פניותיה לפייסבוק (הנתבעת 16) כי תסיר את הפרסום של הנתבע 1 נתקלו בסירוב. התובעת עתרה לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, חוק זכות יוצרים וכן עתרה לצו עשה וצו מניעה המורה לנתבעים להסיר את הפרסומים הפוגעניים וכן צו כנגד פרסומים עתידיים. סכום התביעה הועמד על 400,000 ש"ח. הנתבעת טענה כי התביעה ראויה להתברר בבית המשפט המחוזי שכן היא כוללת עילות וסעדים מתחום הקניין הרוחני.

נפסק: בתובענה זו נאספו כמה וכמה עילות: זכות יוצרים, עוולות מסחריות, הגנת הפרטיות, לשון הרע, צו עשה, צו מניעה וסעד כספי בסך 400,000 ש"ח. בגין הרכיב הכספי המבוקש, הסמכות מוקנית לבית משפט השלום. סמכות בית המשפט המחוזי מוגדרת בסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סמכותו של בית משפט השלום מפורטת בסעיף 51 לחוק בתי המשפט. לפי מבחן הסעד, סכום התביעה נמצא בגבולות סמכותו של בית משפט השלום.

בעבר היתה מתפצלת הסמכות כאשר התביעה לצו מניעה היתה מסורה לסמכותו העניינית של המחוזי ואילו התביעה הכספית היתה נידונה בשלום. ההלכה המשפטית אינה מכירה עוד בפיצול כזה. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט העניק למחוזי סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה כספית, גם אם סכומה מסור לסמכות השלום, כאשר לתובענה הצטרפה עתירה לצו מניעה או פסק-דין הצהרתי בענייני קניין רוחני. 

למרות שבענייננו לתובענה לסעד כספי הצטרפה גם עתירה לצו עשה/מניעה, אין עתירה זו יוצרת סמכות עניינית למחוזי. לא רק משום שלתביעה העיקרית לא נלוותה בקשה לסעד זמני בעניין. עתירת התובעת לצו עשה/מניעה אינה רלוונטית ואינה ישימה משום שהתובעת עצמה בכתב התביעה אמרה כן. דף הפייסבוק העסקי של התובעת עבר ובטל מהעולם לאחר שסגרה אותו. משכך, אין בנמצא עוד פלטפורמה המאשרת את קיומה של העוולה הנטענת הדורש מניעה. רכיב הסעד הרלוונטי של צו מניעה/עשה שוב אינו קיים בהליך הנוכחי. משכך, אין לטעון כי התובענה הכספית כולה נמשכת והולכת אחר הרכיב האמור.

האם הוראות סעיף 40(4)(א) לחוק בתי המשפט חלות כאשר מדובר בדף פייסבוק [עניין צרפתי - ת"א 18796-07-17]? רשת האינטרנט הוגדרה בפסיקה כ"כיכר השוק הוירטואלית". בפסיקה הובהר כי גם בכיכר השוק יש להעמיד גבולות וכי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי ואיננו חופש השיסוי. הביטוי "טרור רשתי" מוכר כיום והוא מלמד על גורמים העשויים להיות מותקפים ברשת האינטרנט באופן שיטתי, מכוון ופוגע. השאלה אם כך נעשה בענייננו ראויה להתברר לגופה והיא כפופה למבחן הסעד, דהיינו לסכום התביעה.

אשר לעילה לפי חוק זכות יוצרים - במקרה זה מדובר בדף פייסבוק עסקי שהתובעת העמידה לרשות הציבור, וקראה לו לחוות דעתו על מוצריה במסגרתו. גם חוות הדעת לא היו חיוביות כפי שהתובעת ציפתה, ספק אם יש בכך כדי להוות הפרת זכות היוצרים של התובעת בדף זה. הכניסה לדף והבעת הדעות לא נעשו בגניבה. המגיבים לא פרצו לדף אלא נכנסו אליו דרך הדלת הוירטואלית שהתובעת עצמה פתחה להם. כוחו של נימוק זה יפה גם באשר לעילה לפי חוק עוולות מסחריות. גם דעה שלילית ודירוג נמוך הם רלוונטיים ולאו דווקא מהווים עוולה מסחרית.

הסמכות העניינית לדון בתובענה מוקנית לבית משפט השלום וזאת לפי מבחן העילה העיקרית של עוולת לשון הרע בפריזמת מבחן הסעד הכספי של סכום התביעה. עילת הפרת זכות יוצרים ועוולות מסחריות הן טפלות ונגררות אחר עילת לשון הרע ומבחן הסעד הכספי. התביעה תועבר לבירור בבית משפט השלום.