ת"א 27609-02-10 מנירב נ' נבון ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט אביים ברקאי): לא ניתן לקבוע מי האדם שכתב את התגוביות רק על-ידי שיוך כתובת ה-IP למשרד שותפות רואי החשבון של הנתבעים.

העובדות: תביעת לשון הרע בגין שורת תגוביות שהכפישו ופגעו בתובע. התביעה מייחסת לנתבעים הוצאת לשון הרע בניגוד לחוק, אך לא רשלנות או פרסום ברשלנות. 

התובע הוא רו"ח ושימש כיו"ר לשכת רואי החשבון בישראל במשך שתי קדנציות רצופות. הנתבעים 1-2 אף הם רואי חשבון ושותפים בכירים בשותפות רואי החשבון נבון ויספלד ושות' (הנתבעת 3). עניין התביעה ב-12 תגוביות שהתפרסמו באתר "גלובס" ביחס לתובע, על רקע מערכת בחירות סוערת לתפקיד יו"ר הלשכה, עליו התמודד התובע. התובע טען כי כותבי התגוביות לא הזדהו בשמם, אך כי בהתאם למידע שנמסר לו על-ידי ספקית האינטרנט 012, מדובר בנתבעים. הנתבעים הכחישו את המיוחס להם וטענו, בין היתר, כי לא ניתן להטיל עליהם אחריות על פרסומים שנעשו באינטרנט ממשרד שבו עשרות עובדים ומבקרים.

נפסק: התביעה נדחתה. אכן מדובר בפרסומי לשון הרע, אך התובע כשל מלהוכיח פוזיטיבית כי הפרסום נעשה על-ידי מי מהנתבעים ומשכך לא ניתן להטיל עליהם את האחריות לביצוע העוולה. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ש"ח.

בחינה אובייקטיבית של הביטויים בתגוביות מעלה כי כולם ביטויים פוגעניים המציגים את התובע באור שלילי ומטילים דופי ביושרו, באופיו, בכישוריו ובמעשיו. כך כל אחת מהתגוביות לחוד וביתר שאת בהצטברותם. הביטויים שבתגוביות עונים על הגדרת החוק הרחבה ללשון הרע ואף אין מחלוקת מצד הנתבעים על כך. טענות הנתבעים במישור זה מתמצות בכך שמדובר בהבעת דעה לגיטימית כלפי אדם הנושא משרה ציבורית על רקע תקופת בחירות ועוד.

אין מחלוקת כי התגוביות פורסמו במדיה האינטרנטית, כך שמדובר בפרסום בכתב שניתן להניח כי נחשפו אליו אנשים נוספים מלבד התובע ולכן מתקיים יסוד ה"פרסום" שבחוק. השאלה שבמחלוקת היא שאלת האחריות. בניגוד לטענת התובע, הנתבעים לא הודו בביצוע העוולה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע.

טענות התובע לאחריות הנתבעים לפרסום התבססה על ממצאי הליכים משפטיים שניהל התובע נגד גלובס וספקיות האינטרנט, במסגרתם ביקש לחשוף את זהות הכותבים האנונימיים. ביהמ"ש המחוזי מרכז נעתר לבקשת התובע והורה לגלובס למסור לידי התובע את פרטי ספקי האינטרנט של כותבי התגוביות ואת פרטי כתובות ה-IP מהן נכתבו. בהמשך, חשפה ספקית האינטרנט את פרטי בעלי כתובות ה-IP ומסרה אותם לתובע (בטרם פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין רמי מור).

מהממצאים עולה כי התגוביות נכתבו באמצעות שימוש במערכת משרד רואי החשבון של הנתבעים. יש ממש בטענת הנתבעים כי זיהוי המשתמש אינו בהכרח זיהוי המעוול. העובדה כי התגוביות נשלחו מכתובת IP שבבעלות שותפות משרד רואי חשבון אינה מחייבת את ייחוס שליחתן לנתבעים בכלל ולנתבע 1 בפרט. בנסיבות שהוכחו לא ניתן לייחס אחריות לביצוע עוולת לשון הרע על הנתבעים על יסוד כתובת ה-IP ממנה נשלחו התגוביות. מדובר במשרד רו"ח בו עמדות מחשבים רבות ועובדים שאינם עובדים בעמדות קבועות.

הנתבע 1 העיד כי אינו מבצע מעקב אחר פעולותיהם של העובדים במחשב ואף ספק אם מעקב כזה מותר לחלוטין לפי דיני הגנת הפרטיות. במהלך התקופה הרלבנטית נוהל קמפיין הבחירות ומשרד הנתבעים שימש אכסניה לפעילי הקמפיין, כך שבנוסף לעובדים הרבים היו במקום גם פעילי הקמפיין שעשו שימוש במחשבים ואשר עשויים היו להתחבר לאינטרנט האלחוטי של המשרד באמצעות כתובת ה-IP של המשרד. לא ניתן לקבוע מי האדם שכתב את התגוביות רק על-ידי שיוך כתובת ה-IP למשרד שותפות רואי החשבון של הנתבעים. קיומה של יריבות מתמשכת בין התובע לנתבע 1 אינה מעלה או מורידה מאום לשאלת זהות כותב התגוביות. גם עצם התמיכה בנתבע 1 בתוכן התגוביות אינה מלמדת על כך שהנתבע 1 הוא שכתב אותן.

בסיכומיו ייחס התובע אחריות לנתבעים לעוולת לשון הרע מכוח רשלנותם, או כמסייעים לביצוע העוולה. לאור כתבי הטענות, חזית המחלוקת שהתוותה בהם וניהול ההליך, אין מקום לטענות אלה. משלא בוססה אחריות הנתבעים לפרסומים, מתייתר הצורך לדון בהגנות החוק.