ע"א 36032-10-16 שוחט נ' קושניר

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים שבח, שוחט ואטדגי, 28.11.2017): לא ניתן לקבוע כי התבטאויות הנאמרות בתגוביות אינן מהוות ככלל "לשון הרע", רק משום שהן נכללו בתגוביות.

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א מיום 20.9.2016 [ת"א 165617-09], שדחה תביעה כספית של המערער נגד המשיב שעילתה פרסום לשון הרע. המערער חויב בהוצאות המשיב בסך 50,000 ש"ח. 

הרקע לפרסום מושא התביעה הוא כתבה שפורסמה באתר "גלובס" המתארת תביעה שהגיש אביו של המשיב, בה טען כי המערער (שהיה באותה עת שותפו בחברה), "סחט" ממנו כספים כדי שיתן את הסכמתו לעסקה לרכישת השליטה בחברה. עניין התביעה בביהמ"ש קמא היה באחת התגוביות (טוקבקים) שהתפרסמו לכתבה בגלובס, שנכתבה על-ידי מי שהזדהה כ"מכיר את שוחט". בתגובית נאמר כי המערער ידוע בטקטיקות של אי-עמידה בהסכמים ובסחיטה וכן הוא כונה "נוכל ממדרגה ראשונה".

המערער פנה לבית המשפט, אשר חייב את גלובס למסור לו את פרטי ה-IP של המפרסם וכן כי מדובר בלקוח של בזק בינלאומי. בזק בינלאומי אישרה כי פרטי ה-IP של מבצע הפרסום שייכים ללקוח שהוא המשיב. ההליכים עוכבו עד למתן פסק-דין בתביעה שהגיש אביו של המשיב (שנדחתה). 

ביהמ"ש קמא דחה את תביעת המערער נגד המשיב, כאשר קבע מחד כי הפרסום בתגובית מהווה לשון הרע, אך קבע כי התגובית אינה חמורה בלשונה מלשון הכתבה וכי המפורט בה הוא מידתי ביחס לכתבה. בנוסף, ביהמ"ש קמא כי בהסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין רמי מור, לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. מכאן הערעור.

נפסק: מתוך פסק-הדין של ביהמ"ש קמא קשה לקבוע האם, לסברתו, התגובית מהווה לשון הרע, אך חלה עליה אחת מהגנות החוק, או שהיא כשלעצמה אינה מהווה לשון הרע. דומה שביהמ"ש קמא לא עשה את האבחנה הנדרשת בין השלבים לבירור תביעת לשון הרע. במקרה זה תוכן התגובית, כשהוא נבחן באמות מידה אובייקטיביות, מהווה ללא ספק לשון הרע, שכן יש בו פוטנציאל ברור לפגיעה בעסקו ובמשלח ידו של המערער וכן לביזויו של המערער ולהשפלתו בעיני אחרים.

אין לקבל את הטענה כי העובדה כי התגובית חוזרת על דברים שכבר פורסמו בכתבה מנטרלת את האיסור על לשון הרע. הטעם לכך הוא כי הפרסום החוזר עשוי להוסיף "אמינות" לפרסום המקורי ואף להסב נזק גדול יותר ממנו, הגם שעשויה להיות לכך השלכה לעניין הערכת גובה הפיצוי. בנוסף, התגובית אינה חוזרת על האמור בכתבה.

דבריו של ביהמ"ש העליון לעניין פרסומים באינטרנט, מבלי להמעיט בחשיבותם, נאמרו כאוביטר מאחר ולא נדרשו להכרעה באותו עניין. אין ללמוד מהדברים כי התבטאויות הנאמרות בתגוביות אינן מהוות ככלל "לשון הרע", רק משום שהן נכללו בתגוביות. עדיין, ה"מסננת" היחידה לבחינת הביטוי היא זו שבסעיף 1 לחוק. העובדה שההתבטאות נכללה בתגובית יכולה להשפיע על גובה הפיצוי.

אין חולק כי פרסום תוכן הדברים בתגובית באתר גלובס מהווה פרסום לפי סעיף 2 לחוק. הוכח במידה רבה של ודאות כי הפרסום נעשה על-ידי המשיב, שלא חלק על מכתבה של בזק בינלאומי שהצביע עליו כמי שעשה שימוש בכתובת ה-IP הרלבנטית. הפרסום אינו מוגן לפי סעיף 14 לחוק, שכן המשיב לא הוכיח את אמיתות הדברים שציין בתגובית. הדברים שנכתבו לא היו הבעת דעה, אלא הצגת עובדות של ממש, וגם מטעם זה לא מתקיים יסוד תום הלב, גם אם הייתה מתקיימת אילו מחלופות ההגנה בסעיף 15 לחוק.

המערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק כספי בעקבות הפרסום ולא הוכיח את גובה הנזק. יש לפסוק למערער פיצוי מכוח סעיף 7א לחוק, אף אם זה לא נתבע מפורשות בכתב התביעה. יחד עם זאת, ראוי לפסוק פיצוי על הצד הנמוך, וזאת בהתחשב בעמדת ביהמ"ש העליון בעניין מור ביחס למשקל שיש לייחס לתוכן התגובית, שאינה כמשקלה של כתבה רגילה. 

הערעור התקבל. פסק-דינו של ביהמ"ש קמא מבוטל. המשיב יפצה את המערער ב-25,000 ש"ח וכן יישא בהוצאות הערעור בסך 10,000 ש"ח.