ת"א 31435-01-17 נבון ואח' נ' וואלה! תקשורת בע"מ ואח'

(החלטה, שלום רחובות, השופטת אפרת פינק): הלכת רמי מור עדיין כאן. נדחתה בקשה לחשיפת פרטי כותבי טוקבקים פוגעניים.

העובדות: החלטת ביניים בתביעת לשון הרע. התובעים הם אחים. הנתבעת 2 היא אשתו של התובע 1 ומצויה בהליכי גירושין ממנו. התובעים טענו כי התראיינו לכתבה שהתפרסמה ב"וואלה" (הנתבעת 1), לאחר שהובטח להם שזהותם לא תיחשף. לאחר פרסום הכתבה התפרסמו תגוביות גולשים (טוקבקים) החושפות את זהותם והכוללות דברי לשון הרע. התובעים טוענים כי הנתבעת 2 היא שעומדת מאחורי הטוקבקים (טענה שהוכחשה על-ידי הנתבעת 2). עניין ההחלטה בבקשת התובעים לחשיפת זהות מפרסמי הטוקבקים.

נפסק: בבסיס הבקשה לחשיפת זהות כותבי הטוקבקים עומדים ערכים מתנגשים. מחד גיסא, עומדת הזכות לשם טוב של הטוען כי פורסם נגדו לשון הרע, ומאידך גיסא עומדת ההגנה על האנונימיות שבבסיסה שתי זכויות מרכזיות - חופש הביטוי והזכות לפרטיות. בהלכת רמי מור [רע"א 4447/07] קבע ביהמ"ש העליון בדעת רוב כי לא קיימת במשפט הישראלי האזרחי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר וכי אין ליצור מסגרת שכזו בחקיקה שיפוטית.

הפסיקה שלאחר הלכת מור יישמה ברובה הגדול את ההלכה [עניין ברוקר טוב - ע"א 1622/09; עניין משעור - ה"פ 7158-02-10], אך לצד זאת הכירו בתי המשפט, בנסיבות חריגות, במקרים בהם ניתן לתת צו לחשיפת מידע מסוים והדגישו כי אין מקום למתן צווים כלליים, אלא אך בהקשר של חשוד מסוים ובהינתן מידע בדבר החשד [עניין פנחס - תא"מ 14089-08-09; עניין ליבנה - ת"א 42314-02-11]. בעקבות הלכת מור גובשו הצעות חוק שביקשו ליצור מסגרת חקיקתית מתאימה לחשיפת פרטיו של מפרסם תוכן באינטרנט, אך הן טרם גובשו לכדי דבר חקיקה מחייב.

התובעים עתרו למתן צו כללי לחשיפת זהות מפרסם התגוביות ולא מיקדו את טענותיהם בפרסום על-ידי הנתבעת 2. ביישום הלכת מור על נסיבות התביעה, אין מקום להיעתר לבקשה. על אף ההבדלים בין הנסיבות שפורטו בהלכת מור לבין נסיבות המקרה, התובעים לא הביאו ולו ראשית ראיה לטענתם כי הנתבעת 2 היא שפרסמה את התגוביות. על פני הדברים נראה כי אין לתובעים עילת תביעה נגד הנתבעת 2 וממילא גם אין מקום להעברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה. הבקשה נדחתה.