אלה עיקרי ההחלטה התקדימית –
- מקור עוצמתה העיקרי של הרשת טמון בזרימת המידע החופשית בה ומנגישותו לאנשים מכל קצוות תבל. זכות הגישה למידע היא זכות חוקתית המהווה נגזרת מזכותו של אדם לחופש הביטוי. "חופש הביטוי, אם אין יודעים על מה לדבר, עשוי להתגלות כזכות עקרה. אם אין מידע, אין דעה", קבעה השופטת רובינשטיין. "האינטרנט מהווה עבור הציבור הרחב כלי מצוין למימוש זכות הגישה למידע. נכון יהיה לתאר אותו כאמצעי דמוקרטי המקדם את עקרון השיוויון והמציב מחסום בפני פגיעה בחופש הביטוי".
- במקביל להשפעותיו החיוביות, האינטרנט מנוצל לרעה גם להגשמת מטרות שליליות ואנטי-סוציאליות. עם זה, הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד, כמו למשל באתר המסית לגזענות או מעודד שימוש בסמים – עדין מדובר במידע. ברור כי בראיית המחוקק, הימורים שאינם מוסדרים על ידי המדינה הינם בעלי ערך חברתית שלילי. אולם אין בכך כדי לקבוע אד הוק כי המידע המופיע באתרי הימורים אינו חוסה תחת הגנת חופש הביטוי. באתרים הללו ישנם טקסטים, תמונות ואמצעים אודיו-ויזואלים כפי שיש בכל אתר אחר.
- משכך, טענת המדינה כי בעתירה לא מתקיים "שיח" של זכויות – שגויה. המדינה טועה בכך שאינה עושה את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע הימורים. לדוגמה, הוראה לחברות האשראי או למוסדות פיננסים אחרים שלא לכבד חיובים הנובעים מאתרי הימורים היא פעולה המונעת את ביצוע ההימור.
- מהאמור לעיל עולה כי במניעת הגישה לאתרי הימורים פגעו המשיבים בחופש הביטוי של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן. התוכן המופיע באתרי הימורים בלתי חוקיים – למשל הסברים על המשחקים, רשימות שונות, תמונות ואמצעים אודיו-ויזואלים אחרים – הוא ככלל בעל ערך חברתי נמוך. מדובר בביטויים מסחריים גרידא המעודדים ביצוע של פעילות המרוסנת בדין הפלילי. ייתכן שהגבלת גישה לביטויים אלו תהיה מוצדקת ולתכלית ראויה. עם זה, הצרה של חופש ביטוי חייבת לעמוד במבחנים החוקתיים – ובראש ובראשונה להיות על פי הסמכה שבחוק.
- המשטרה טענה כי סמכותה להורות על חסימת הגישה לאתרי הימורים נובעת מסעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע כי מפקד מחוז רשאי להורות על סגירתו של מקום משחקים אסורים או מקום לעריכת הגרלות או הימורים. פרשנות תכליתית, אובייקטיבית וסוביקטיבית מוליכה למסקנה כי סעיף 229 אינו מעניק למפקד המחוז את הסמכות להורות לספקיות לחסום גישה לאתרי הימורים:
- החוק, בדברו על מקום, מתייחס למקרקעין וכי בנוסף לכך ההתייחסות לאתר אינטרנט כמקום איננה מתיישבת עם אופן פעולתו. המחוקק לא הקנה למפקד המשטרה סמכות לחסום גישה לאתרי אינטרנט באמצעות ספקי הגישה או לחסום גישה למקומות הימורים בכלל (בהבדל מסגירתם). "בלקיחת סמכות כזו חרגה המשטרה מכללי מינהל תקין".
- ההשלכות של חסימת גישה לאתר אינטרנט שונה לחלוטין מסגירה של מקום פיסי. בין השאר מפני שחסימת גישה היא בעלת פוטנציאל לפגיעה בחופש הביטוי, ואילו סגירת מקום אמנם פוגעת בחופש העיסוק אולם ברור כי אין זו זכות מוגנת לעסוק במשלח יד בלתי חוקי. זאת ועוד, היות שחסימת הגישה מתבצעת באמצעות צד שלישי (ספקי גישה לאינטרנט) - ככל שטכנולוגיית החסימה אפקטיבית יותר, כך היא כרוכה בהוצאה כבדה יותר שייתכן ותגולגל על חשבון כלל הצרכנים.
- לאור כל זאת, פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי המחוקק לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות "צנזוריאלית" וזאת על בסיס סמכות צרה ומתוחמת שניתנה לו להורות על סגירה של מקומות פיסיים. סמכות למנוע גישה לתוכן באינטרנט היא מרחיקת לכת – וטרם הפעלתה נדרשת שקילתם של פרמטרים שונים, שאינם רלוונטיים כלל בעת סגירה של מקום פיסי.
- מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט. קיים צורך בדיון ציבורי מעמיק שבמהלכו יישקלו האינטרסים השונים ולבסוף יוחלף על המדיניות והכלים ליישומה. מתבקש בין היתר כי בחקיקה הראשית יפורטו בבירור המקרים והנסיבות להפעלת הסמכות, נגד אילו סוגי אתרים, מי הגורם המוסמך להוצאת הצו, ומהו ההליך המינהלי ו/או המשפטי הנדרש טרם הוצאתו. ראוי כי החקיקה תכלול את האיזונים הנדרשים על מנת להבטיח כי לא תיגרם פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי. זו הדרך הראויה שיש לילך בה ואין להשתמש בפרשנות לוליינית על מנת ליתן למשטרה סמכויות מכללא לפגוע בזכויות האזרח, ללא שהיא תחומה על ידיה מחוקק, ואף בלא שקיימת ביקורת שיפוטית ראויה עליה.
- חסימת גישה לאתרי הימורים היא בעלת השלכות משמעותיות - הן בהיבט של הפגיעה בחופש הביטוי, הן בהיבט פוטנציאל הפגיעה בצדדים שלישיים (ספקיות הגישה) והן בשל הפגיעה בעיקרון הגלובאליות של השימוש ברשת – על רקע אמנות בינלאומיות. נדרשת הסדרה שתבטיח כי הצווים יוצאו בהליך מבוקר ומפוקח. ייתכן למשל שיש מקום לקבוע כי בית המשפט יהיה הגורם המוסמך להוצאת הצו, בהתאם לבקשה שתפנה הרשות. העובדה כי הפיתוח הטכנולוגי הקדים את המחוקק אינה מצדיקה כי המשטרה תיטול לעצמה סמכות שלא כדין ותחליט על פי שיקול דעתה להורות על חסימת גישה לאתרים כאלה או אחרים.
- המחוקק דן לגופו של עניין בהצעה ליתן למפקד המחוז של המשטרה את הסמכות האמורה אך הועלו כנגד הרעיון השגות משמעותיות. העובדה כי המחוקק דן בהצעת החוק לגופה והחליט לא לאמצה, מלמדת כי כוונתו הסובייקטיבית היתה שלא להחיל את עקרונותיה בפועל.
- העותרת הציבורית (איגוד האינטרנט) אינה מייצגת את האינטרסים של בעלי האתרים או את האינטרס של ספקי הגישה שהם אינטרסים מסחריים בעיקרם. זכות העמידה הקנויה לה היא כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל ענין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע הנתונה לו. בנוסף, מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית כללית הנוגע לאכיפה של ערכים חוקתיים ושמירה על שלטון החוק. משכך נדחתה טענת המדינה כי אין לאיגוד זכות עמידה בעתירה.