(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט צבי זילברטל): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"א 29518-05-12], בגדרה התקבלה בחלקה בקשת המשיבים, כך שנאסר פרסום שמו ופרטיו של המשיב 2, עו"ד במקצועו, במסגרת תביעת פיצויים שהגיש בשל תאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף. מכאן, בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת. המשיבה לא השיגה על ההחלטה הדוחה את בקשתה לאסור על פרסום שמה ופרטיה. נפסק - דין הבקשה להידחות. מדובר בהחלטת ביניים, שניתנה בעיצומו של הליך ולא בסופו. אין ההחלטה סותמת את הגולל על סוגיית פרסום פרטי המשיב והמבקשת רשאית לפנות לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול איסור הפרסום, בתום הדיון, לאחר שהתמונה המלאה תהיה פרושה בפני ביהמ"ש. ההחלטה אינה גורמת למבקשת "נזק" בלתי הפיך. גם לגופם של דברים, התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש קמא היא צודקת. מדובר בשאלת האיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון לזכות לפרטיות. לפי נקודת האיזון העקרונית שקבע המחוקק, עקרון פומביות הדיון נסוג מפני הזכות לפרטיות רק מקום שהפגיעה בזכות זו היא חמורה. במקרה דנן, האיזון הראוי מוביל למסקנה כי יש לאסור את פרסום שמו ופרטיו של המשיב. בהקשר זה יש לציין כי הפגיעה החמורה בפרטיות העלולה להיגרם עקב פרסום זהותו של בעל דין, מועצמת נוכח הנגישות הגבוהה, ההולכת ומתעצמת, לתוכנן של החלטות שיפוטיות, בין מאגרי המידע המשפטיים השונים, בין במאגרי המידע הכלליים ובין מנועי החיפוש רבי העוצמה הנגישים לכול ברשת האינטרנט. הבקשה נדחתה.