א 1811/06 מרשה ואח' נ' קרן צבר ואח'

(פסק-דין, שלום עפולה, השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד, 19.8.2010): תביעה כספית בגין פרסום תמונות התובעים בלוח שנה ובאתרי אינטרנט, ללא הסכמתם. התובעים הם בני משפחה. במשך מספר שנים, קיבלו התובעים סיוע כספי מהנתבעת 1, עמותה המסייעת לנזקקים. הנתבע 2 הוא יו"ר העמותה. לטענת התובעים, הנתבע 2 צילם תמונה משפחתית שלהם כמזכרת, שהתפרסמה לאחר מכן בלוח שנה ובשני אתרים ברשת, יחד עם כיתוב המעיד כי מדובר במשפחה נזקקת. הנתבע 2 הכחיש כל קשר לפרסומים נשוא התביעה וטען כי לא צילם אותם. נפסק -

• אדם פרטי, המקבל תרומות וסיוע מארגונים המסייעים לאוכלוסיות חלשות, עומדת לזכותו הגנת הפרטיות. הפרסום נשוא התובענה היה סיכום פעילותה של הנתבעת 1, בצורה שתקדם את המוניטין שלה בפני הציבור הרחב וציבור התורמים. הצגת התובעים בעת מתן התרומה, הציגה אותם כמשפחה ענייה שאינה יכולה לפרנס את עצמה. בנסיבות אלה התמלאו יסודות ס' 2(4) לחוק הגנת הפרטיות ("פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו").
• במידה והנתבעת לקחה חלק בפרסום התמונות, ללא קבלת הסכמתם של מקבלי התרומות, יש בכך מעשה המהווה פגיעה בפרטיות. אין צורך להוכיח כי התמונות צולמו על-ידי נציגי העמותה ודי כי יוכח כי אתר האינטרנט בו פורסמו התמונות היה של הנתבעת, או ביוזמתה, או בשיתוף פעולה עמה. שונה הדבר ביחס לנתבע 2, שעל-מנת לחייבו באופן אישי, יש להוכיח, בין היתר, כי הוא הדמות הדומיננטית מאחורי הפרסום.
• התובעים הרימו את נטל ההוכחה לעניין הקשר בין אתר האינטרנט לבין הנתבעת. ללא שהנתבעים נתנו הסבר המניח את הדעת אודותם המידע הרב המופיע אודותם באתר זה, לרבות כתובת זהה לכתובת הנתבעת, פרטי פעילות, דו"חות עבודה ועוד. מאידך, הנתבעת לא השכילה להוכיח את טענתה לפיה הפרסום נעשה ללא הסכמתה או ידיעתה. לא הוכח כי יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי.
• ביחס לגובה הפיצוי, חוק הגנת הפרטיות קובע פיצוי מקסימאלי של 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. התובעים לא הביאו ראיות ביחס לגובה הנזק שנגרם להם. יש להתחשב בהיקף הפרסום ובעגמת הנפש שנגרמה לתובעים. יש לקחת בחשבון כי התובעים הסכימו להצטלם, אך התנגדותם הייתה הייתה ביחס לאופי השימוש בצילומים. יש אף לקחת בחשבון כי הנתבעת לא עשתה דבר על-מנת להסיר את הפרסום מאתר האינטרנט. הנתבעת 1 תשלם לתובעים פיצוי בסך 40,000 ש"ח.

ת"ק 36975-03-10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב

(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט רונן אילן, 19.8.2010): התובע, סטודנט באוניברסיטת ת"א, תבע את האוניברסיטה בגין משלוח דברי פרסומת לתיבת הדוא"ל שפתחה עבורו לצורך לימודיו. התובע פנה מספר פעמים לנתבעת, בבקשה כי תסיר אותו מרשימת התפוצה, אך הנתבעת סרבה לעשות כן, בנימוק כי היא פתחה לתובע את תיבת הדוא"ל ולכן רשאית לדוור אליו הודעות. נפסק - התביעה מבוססת על הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), האוסר על שיגור "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דוא"ל, ללא הסכמה מפורשת של הנמען, מראש ובכתב. ההודעות שנשלחו מהוות "דבר פרסומת", הואיל והן מיועדות לעודד את הנמענים לרכוש בתשלום את שירותי הנתבעת. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ההודעות הופצו ברשת פנימית (אינטרה-נט), שהחוק לא חל עליה. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה טענה מפתיעה. להוכחת הטענה ביחס לרשת פנים ארגונית, היה על הנתבעת להביא ראיות על ההבדל בין האינטרנט לאינטרה-נט, הן עניינית והן ביחס לתכולת החוק, קל וחומר כאשר פרשנות כזו נוגדת במובהק את תכלית החוק והשאיפה להגן על הציבור מפני משלוח דברי פרסום בהודעות אלקטרוניות. "הצהרת השימוש", עליה חתם התובע בעת פתיחת תיבת הדוא"ל, מסדירה את השימוש באמצעי המחשוב שהוקצו לתובע ויש לפרשה כי תכלית ההסכמה הייתה גם משלוח "דברי פרסום". לפיכך, התובע הסכים לקבלת הודעות מהנתבעת ואין לו זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל. אולם, לאחר קבלת ההודעה הראשונה, הודיע התובע לנתבעת על רצונו לחדול ולקבל דברי פרסום. מרגע שניתנה לנתבעת הודעת התובע, חייבת הייתה לפעול לאלתר כך שלא תישלחנה הודעות נוספות. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 2,000 ש"ח. בעניין זה פסק ביהמ"ש את הפיצוי המקסימאלי בגין כל הודעה, לאור ניסיון הנתבעת לאכוף על התובע לקבל הודעות בניגוד לרצונו.

ת"ק 10094-04-10 טל מנחם קוטלר נ' גלובל נטוורקס בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות תל-אביב, השופטת נאוה ברוורמן, 28.7.2010): תביעה לפיצוי מכח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים). התובע טען כי קיבל הודעות דוא"ל, המהוות "דבר פרסומת", ללא הסכמתו ולאחר שפנה בדרישות להסרה, מהאתרים "בליינדייט" ו"חבר'ה" השייכים לנתבעת. הנתבעת טענה כי פעלה כחוק, לאחר שהתובע נרשם לאתר בליינדייט ואישר את תקנון האתר. נפסק - תכלית החוק היא לשים קץ לתופעה של גופים הפונים לנמעני דוא"ל ומציעים להם הצעות שירות שונות, גם לאחר שהנמען כבר לא מעוניין בכך ואף דרש לחדול מהפרסום. עדיפה גרסת התובע. הנתבעת לא הציגה ראיה כי התובע נרשם לאתר, בטיעון כי מדובר במייל וברישומי מחשב. האם לא ניתן להוציא אסמכתא גם בעידן המחשבים? יש להאמין לגרסת התובע כי פנה לאתרים בבקשה להסירו מרשימת התפוצה וכי גם לאחר שפנה, המשיכה הנתבעת במשלוח דברי פרסום. דין התביעה להתקבל. עסקינן ב-19 הודעות פרסום ויש לפסוק פיצוי של 500 ש"ח בגין כל הודעה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 9,500 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 700 ש"ח.

ת"ק 14090-10-09 שחר רוזנברג נ' הדקה התשעים בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות חיפה, השופט אייל דורון, 10.8.2010): התובע טען כי הזמין מהנתבעת כרטיסי טיסה לחודש 12/08, אך זו הזמינה ורכשה עבורו כרטיסים לחודש 11/08 ואף לא אפשרה לו לבטל את ההזמנה או לשנות את פרטי הנוסעים. בין היתר, טען התובע כי מעולם לא חתם על ההזמנה ולפיכך היא לא התגבשה לכדי חוזה. הנתבעת טענה כי לא בוצעה כל טעות וכי במידה וחלה טעות, מקורה ברשלנות התובע, שחתם בחתימה אלקטרונית על ההזמנה הכוללת את מועדי הטיסות. נפסק - נטל הראיה להוכיח כי הנתבעת התרשלה מוטל על התובע והוא לא עמד בו. התובע אישר את ההזמנה בחתימה אלקטרונית, בה צוינו מועדי הטיסות והסכם ההזמנה על תנאיו. המשפט המצוין בהזמנה, לפיו יש להחזירה חתומה בפקס, מיועד למקרים בהם אין ללקוח נגישות לאינטרנט. התובע חתם על ההזמנה בחתימה אלקטרונית ולשם כך צריך היה לנקוט בפעולה אקטיבית של כניסה לאתר הנתבעת, אל ההזמנה המסויימת שלו ולאשר אותה. פעולה זו אינה נעדרת נפקות. היא שלב מכריע בהתקשרות בין הצדדים. הנתבעת לא מתקשרת עם ספקים עד שאין בידה הזמנה חתומה ולעניין זה חתימה אלקטרונית מהווה חתימה לכל דבר ועניין. בנסיבות העניין, אין הבדל בין חתימה ידנית לבין חתימה אלקטרונית. גם אם נפלה טעות בידי הנתבעת, הרי רשלנותו של התובע היא הגורם המכריע לכך. ביהמ"ש דחה את טענת התובע לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד, ביחס למסמך ההזמנה. גודל האותיות עולה על הגודל הקבוע בתקנות. בנוסף, התובע הוא אדם משכיל והשימוש במחשב לא זר לו. העיון בהזמנה במחשב מאפשר הגדלת המסמך בהתאם לצורך. תוכן דיגיטלי המופיע באתרי אינטרנט עשוי להיות מוצג על מסכי מחשב שונים ומודפס מהם על נייר, בגדלים מעט שונים, בהתאם לרזולוציה אליו כוון המסך ולנתונים טכניים נוספים. התביעה נדחתה.

החלטת פטור מאישור הסדר כובל: ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ויורם לימודים בע"מ

(החלטה, הממונה על הגבלים עסקיים, 19.7.2010): בקשה לפי ס' 14 לחוק ההגבלים העסקיים, למתן פטור מן החובה לקבל את אישור ביה"ד להגבלים עסקיים להסדר בין ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ויורם לימודים בע"מ. עניין ההסדר בשיתוף תכנים בתחום הלימודים באינטרנט, במסגרת מדור לימודים שיוקם באתר Ynet ויתבסס בעיקרו על התכנים המוצעים באתר יורם. נפסק - הכבילות שבהסדר אינה פוגעת פגיעה של ממש בתחרות בשווקים המושפעים ממנו. עיקרו של ההסדר אינו בהפחתת התחרות או במניעתה ואין בו כבילות שאינה נחוצה למימוש עיקרו. הזיקה הנוצרת בין וואלה, דרך יורם, ל-Ynet, אינה מעלה חשש ליצירת תיאום בין הפורטלים. לא קיים חשש שמא היעדר קישורים בוואלה ו- Ynet לאתרי לימודים, זולת יורם, יביא להצרת תחום פעילותם.

ת"ק 2018/09 ישראל מלמוד נ' שניידר פתרונות מחשוב בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות באר-שבע, השופט אור אדם, 9.8.2010): התובע רכש מהנתבעת נתב אינטרנט, תמורת 3,000 ש"ח, באמצעות הזמנה אינטרנטית. התובע לא הצליח להתקין את הנתב ולא הייתה בנמצא חוברת הדרכה בעברית למכשיר. התובע דרש לבטל את העסקה. נפסק - באתר הנתבעת אין אזהרה לפיה יש צורך בידע להתקנת הנתב ויש בכך פגם. עם זאת, התקנון שאושר על-ידי התובע באתר, טרם הרכישה, קובע כי המוצר נרכש AS IS, דהיינו ללא הדרכה נוספת. הנתבעת התרשלה בכך שלא הזהירה באתר שנדרש ידע במחשבים להתקנת הנתב ושלא ווידאה צירוף חוברת בעברית. התובע התרשל בהתרשלות תורמת, בכך שרכש מוצר באינטרנט לאחר שחתם על תקנון שהוא רוכש את המוצר כמות שהוא, מבלי שיש בידו ידע מספיק להתקינו. יש להורות על ביטול העסקה והשבת המוצר, אולם אין להשיב לתובע את כל כספו לנוכח האשם התורם. התובע ישיב את הנתב והנתבעת תפצה אותו בסך של 2,300 ש"ח.

ת"א 26386-09-09 גל מור נ' חן אזולאי

(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופט דן מור, 16.8.2010): מאמר שחיבר התובע, שפורסם באתר Ynet, הועתק ללא הסכמתו אל אתר האינטרנט המסחרי של הנתבע ("ניהול מקומי" שמו). נפסק - מאמר התובע, כפי שפורסם באתר Ynet, הינו "יצירה ספרותית" לפי חוק זכות יוצרים. לתובע זכות יוצרים במאמר גם אם הוא מעמידו לרשות הציבור. על-מנת למנוע ספק ביחס לזכויותיו ביצירה, הציג התובע אישור מהאתר Ynet כי הזכויות במאמר מסורות לו בלבד. הנתבע העתיק את המאמר, אך הותיר את שם התובע כמחבר. מאמר התובע הופיע במנוע החיפוש "גוגל" כקישור לאתר "ניהול מקומי". אין מדובר בהעתקת המאמר ושמירתו לעיון פרטי, כגרסת הנתבע. ביהמ"ש התרשם לשלילה מהנתבע, בין היתר לאור העובדה כי באתרו פורסם לכאורה מאמר מפר נוסף וכן משום שנוהג הוא להשתמש ביצירות מוגנות ללא רשות, כגון העתקת תנאי השימוש באתרו. בנוסף, מיד לאחר הגשת התביעה הסיר הנתבע או מחק מספר רב של כתבות שהופיעו באתר. היקף ההפרה אינו גדול, אלא שכתיבת מאמרים הינה פרנסתו ומומחיותו של התובע ואין לפגוע בו בפרסומים מפרים כלשהם. חומרת ההפרה אינה מזערית. הנתבע ניצל את מומחיותו בתחום על-מנת לעשות שימוש במאמרים וכתבות מוגנות ולשוות נופך רציני לאתר "ניהול מקומי". הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ש"ח ללא הוכחת נזק וכן את הוצאותיו בסך 20,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

ת"ק 1462/10 פ.ח. נ' עמותת אח בוגר - אחות בוגרת ישראל

(פסק-דין, תביעות קטנות ירושלים, השופט אברהם טננבוים, 1.8.2010): הנתבעת פרסמה את תמונת בתה הקטינה של התובעת, ללא אישורה, באתר האינטרנט "וואלה". הפרסום נעשה במסגרת כתבה אודות פעילות הנתבעת, עמותה המסייעת לילדים ממשפחות חד הוריות. לטענת התובעת, פרסום התמונה מהווה פגיעה בפרטיות ולשון הרע. נפסק - על הנתבעת וחונכיה מוטלת חובה לשמור בסודיות את המידע אליו הם נחשפים ולשמור על פרטיות ענייני החניכים ומשפחותיהם. הנתבעת, שפרסמה את תמונת הבת ללא הסכמתה, הפרה את חובת הסודיות שלה כלפי הבת, בכך פגעה בפרטיותה לפי הוראות ס' 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. מיקום התמונה לצד הכתבה מלמד על קשר בין התמונה לבין תוכן הכתבה, כאשר נוסח כותרת המשנה עלול לפגוע בהורי החניכים. יש בכך משום פרסום לשון הרע נגד התובעת. בקביעת גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון כי התמונה פורסמה לזמן קצר באתר "וואלה" וכי קשה לזהות את הבת בצילום. הנזק שנגרם לתובעת ולבת אינו רב. פעילות הנתבעת היא פעילות ציבורית חשובה ומבורכת, כאשר פרסום הכתבה נועד לגייס חונכים ולעודד מתן תרומות. הנתבעת הודתה מיד כי שגתה, התנצלה ופעלה להסרת התמונה והכותרת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,000 ש"ח.

ה"פ 7158-02-10 וידה משעור ואח' נ' Google Inc ואח'

(פסק-דין, שלום חיפה, השופט שלמה לבנוני, 28.6.2010): בקשה להורות למשיבות למסור מידע ופרטים מזהים אודות משתמש אינטרנט אלמוני, שפרסם סרטון פוגעני, המבזה את המבקשות, באתר YouTube. נפסק - בפרקטיקה עוצב נוהל לפיו על התובע לפעול וליידע את המפרסם האנונימי אודות הבקשה לגילוי זהותו ולאפשר לו הזדמנות סבירה להתנגד לבקשה. על בית המשפט לבדוק אז, האם קיימת עילה לכאורית נגד המפרסם האנונימי וכן האם במאזן האינטרסים, זכותו של הנפגע גוברת על זכות הנתבע לביטוי אנונימי. ביום 25.3.2010 ניתן פסק-דינו המקיף של ביהמ"ש העליון ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ. הלכה זו חתמה והסדירה שורה של מחלוקות שהתעוררו בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים, על יסוד ההשקפה שלפי הדין הקיים לא ניתן לנקוט הליך לחשיפת פרטיו של גולש אנונימי, בהעדר מסגרת דיונית למתן הסעד המבוקש. הלכת רמי מור גוזרת כליה על הליך זה. התביעה נעדרת עילה ולפיכך מתחייבת מחיקתה. נוכח העדר סמכות לבית משפט זה, אף מתחייבת דחייתה. יש להצטרף לקריאה למחוקק לומר את דברו, גם ביחס למצב בו בעלי הדין מצאו עצמם "בין הכיסאות", לאחר שכבר הגישו את תביעתם. התביעה נדחתה. 

א 6007/07 מנשה אזרד נ' בכור שרבט

(החלטה, שלום נצרת, השופט שכיב סרחאן, 19.7.2010): בקשה להתיר את גביית עדותו של עד מטעם המבקש, המתגורר בעזה, באמצעות טלוויזיה במעגל סגור או תקשורת אינטרנט, לנוכח הגבלת כניסתם של תושבי הרצועה לשטח ישראל. נפסק - ביהמ"ש מוסמך להורות על מתן עדות בהיוועדות חזותית, בין אם לפי ס' 13(א) לפקודת הראיות ובין אם לפי תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות. ביהמ"ש הכיר לא אחת בטעמים ומקרים מוצדקים שמנעו הגעה לישראל לצורך מתן עדות. שיקולי ביהמ"ש הם: תום לב המבקש, רלבנטיות העדות והסיבה המונעת את הגעת העד לישראל. אין להתיר את שמיעת העד באמצעות היוועדות חזותית. אין מדובר בעדות מהותית בתיק והמבקש לא פעל במשך חודשים רבים על-מנת לאפשר את העדות. הבקשה נדחתה.